ולכן כשהדמעות התחילו לחסום לי את הגרון, רק אותו רציתי לשמוע, והצלחתי להחזיק אותן, לעצור, אבל ברגע ששאלת מה קרה כבר לא יכלתי יותר. והוא רחוק וכל הבדידות הנוראית הזאת והעצב החם והרע כל כך הזה מרטיבים את הכרית שלי, וכל מה שיכלתי לחלום עליו באותה השניה זה לטמון את הפרצוף שלי בחזה שלו ולבכות בחיבוק שלו עד שארגע. הוא הבן אדם האמיתי היחיד שנותר לי, וזה הופך אותי לתלותית ונוראה, ואני כל כך מפחדת שבסוף גם לו יימאס כמו שקרה עם כולם. אני מספרת לו עד כמה לבד לי, איך עם שתי חברות אפילו לא דיברתי כבר כל כך הרבה זמן, איך אלו שכן רואים אותי ביום יום מתעלמים ממני, מתחמקים ממני, או אפילו יותר גרוע - אדישים לקיומי. ולא עוזרים לי עשרות הלייקים על הסטטוס האחרון שלי בפייסבוק, שבעים אנשים שיביעו יפה מאוד פרגון אבל אפילו לא אחד שיחבק אותי עכשיו.

ואני חושבת איך בפעם האחרונה שהייתי עצובה עד כדי בכי נחנק, באמצע ספטמבר, היו לי למי להתקשר, והיו מי שינחמו ויאהבו אותי למרות שאחת עשרה וחצי בלילה. והנה אני, חמישה חודשים אחרי. שוב פעם אחת עשרה וחצי בלילה, אבל הפעם אני לבד. וחוץ ממנו אין לי אף אדם בעולם שאוהב אותי באמת, ואיך כבר אזלו בי הכוחות לנסות לתקן, ואיך כבר מאסתי לנסות להכניס את עצמי בכוח כמו החתיכה הלא נכונה של הפאזל. אני מספרת לו שכבר עלו בי מחשבות לוותר, להחליט במודע שויתרתי על כל מי שמתמסמסים מהחיים שלי כרגע בצורה כל כך כואבת. למשוך את השנה הזאת איך שהוא, עד שתיגמר, בדיוק כמו לפני שלוש שנים, ואז להתחיל את החיים שלי מחדש, מחוץ לבית, בקומונה עם אנשים חדשים וחיים חדשים. כי אחרת מה יקרה, בשנה הבאה אני אחזור בסופי שבוע הביתה מהקומונה ומה. הרי לא יהיה לי בשביל מי לחזור, אני אומרת לו. יהיה לך אותי, הוא אומר, ואני מחייכת אנחת בכי כואבת-אוהבת מבעד לטלפון.

הוא מנסה לעודד אותי וגם מצליח, ולמשך חצי שעה אני אפילו צוחקת. אנחנו מנתקים את השיחה, הוא הולך לשמור על ציוד ואני מנסה לשמור על עצמי. אני מכבה את המנורה שליד המיטה ועוצמת את העיניים. הדמעות שוב חונקות לי את הגרון, ואני יודעת שלא אצליח להרדם עד שאכתוב את הפוסט הזה. יודעת שבדידות היא רגש יותר מידי קשה ואי-רציונלי מכדי להכיל. בעקבות השיחה איתו אני קודם כל רציתי להקשיב לשיר הזה, ואני שומעת ואני מקשיבה ואני שוב בוכה ובוכה, לכי ילדה אהובה, הם שרים, ואני כמו ילדה עצובה עצובה וכל כך לא מרגישה אהובה. ואתמול בהרצאה שמעתי איך שופנהאואר תיאר שלאדם יכול להיות רק ידיד אמת אחד, ואמר שאם אדם סבור שיש לו יותר מאחד הוא אינו מבין את עומקו של המושג הזה.

ואני הרי אני כל כך מפחדת מהלבד התהומי הזה שבסופו של דבר ככה אני מוצאת את עצמי. אני עונה על השאלון של עצמי לעבודה בפסיכולוגיה ומגלה שהדימוי העצמי החברתי שלי לא יכל להיות נמוך יותר ("האם אתה חושב שאנשים נהנים לשוחח עימך?" ממש). אני מרגישה כל כך לבד, לבד לבד לבד, אכתוב את זה עוד אלף פעמים ועדיין לא אצליח לתאר. וכל פעם שאני שומעת מהצד מישהו שמדבר על התאבדויות מסיבה לא ידועה, אני חושבת לעצמי, טיפשים, הם חוסלו על ידי הבדידות. אין רגש שמבתר את הנפש לחתיכות קטנות יותר מזה. לבד. אולי מחר יהיה קצת יותר טוב. עוד שבוע בוודאי. אבל כרגע כלום לא מצליח לעודד אותי. לבכות זה טוב. גם נמרים בוכים, בלי דמעות, וכשהם בוכים אני רוצה להושיט להם את כל הגוף שלי ולעטוף אותם בחיבוק. חיבוק, דאמט. חיבוק. אוף.