אני שוכבת במיטה הזוגית שבירכתי הקראוון, נהנית מהשילוב המשמח עד כדי טמטום של חדוות הנסיעה עם התענוג הבלתי מדיד של שכיבה חסרת מעש במיטה. מי הגאון שחשב על השילוב בין מיטה לנסיעה? אני אומרת את המשפט הזה הרבה בזמן האחרון, מי הגאון שחשב לייצר תיקים עם מקום לשק שינה, מי הגאון שהבין איך לייצר גלולות למניעת הריון, מי הגאון שחשב על נגני מוזיקה ניידים, או אפילו דברים פחות נחמדים, כמו למשל הגאון שהבין את הפוטנציאל הפיננסי האדיר בגביית כסף בכניסה לשירותים ציבוריים. אני שוכבת כאן במיטה שעות על גבי שעות, הקראוון בולע חמש מאות קילומטרים ביום, ואני שוכבת כאן. קוראת, בוהה בנוף האירופאי עם מוזיקה, או בוהה בנוף האירופאי בלי מוזיקה, או סתם בוהה בתקרה וחושבת מחשבות במהירות ובכמות (ופה ושם גם באיכות) שמפתיעה גם אותי. כשאנחנו נוסעים בתוך ערים אני מנסה ליצור קשר עין עם אנשים מבעד לחלון, סתם כדי לראות איך הם יגיבו, מתוך שעמום של נסיעה של כמה שעות טובות. אף אחד מהם לא שם לב לקיומי אפילו, בעצם, חוץ מפעם אחת - רציתי לצלם שלט בתחנת אוטובוס בז'נבה שמכריז על רחוב על שם ויקטור הוגו, וכשכיוונתי את המצלמה פתאום כל האנשים שהיו בתחנה הפנו את מבטם אליי. ככה זה אנשים, הם מתעניינים בך רק אם הם חושבים שאתה מתעניין בהם. מי יכול להאשים אותם. אם לא הייתי כל כך משועממת בחיים שלי כנראה שאנשים אחרים שאין להם שום קשר אליי היו מעניינים אותי הרבה פחות.