תמיד חשבתי שאני מספרת לך הכל, שאתה יודע כמעט כל מה שעובר עליי, שאתה יודע איך עובד הסיווג של כל מה שעובר לי בראש, עד כמה שזה אפשרי. ואז התחלתי לחשוב על כל אותם הרגעים של הלבד הפרטי המסווג הזה, של הדקות של לפני ההירדמות במיטה הריקה. כשכל כך הרבה מחשבות מסתחררות בראש במהירות משגעת. החלטות, מסקנות, פחדים, תובנות. אם היית שם איתי, היית מכיר אותי אפילו יותר. בדקות האלו המחשבות שלי אמיצות יותר מבכל שעה אחרת ביום. אני חזקה כל כך, ופגיעה יותר מאי פעם. מין ניפוץ של כל הליך מחשבתי דיכוטומי, ואיחוד מרגש של שני קצוות המתרס. כזה בזבוז, שכזה שיא מחשבתי מתמוסס אל תוך הלילה השקט ונמחק לחלוטין בבוקר. הלוואי שהיית לי עד.