אני מסתובבת היום עם משקפי שמש גדולות על העינים, שמסתירות את הדמעות שלכודות לי בגרון ומידי כמה דקות גם מטפסות לי לעיניים. אני בקשר כל הזמן עם אבא שלך בוואטסאפ, וכל מיני דיבורים על הרוגים ופצועים והיתקלויות עם מחבלים, כל כך הרבה דיבורים, הם גורמים ללב שלי לפעום בקצב היסטרי בלי הפסקה. פתאום הכל מזכיר אותך, כל פעם שמישהו אומר "גם" אני בטוחה שהוא אומר "דן", המילה "קולני" מזכירה לי "גולני", וכל תמונה של חייל בפייסבוק או בווינט נראית לי כמוך. כל צלצול טלפון ממישהו מהמשפחה שלך גורם לי לפחד מהגרוע מכל, ולהחזיק את עצמי כדי שהצד השני לא ישמע כמה אני קרובה לבכות. כל ההודעות האלו מאבא שלך אמורות להרגיע, יש הרוגים אבל הם לא אתה, יש רכב שנפגע אבל הצוות שלך בסדר, אבל הם לא מרגיעים, הם מרגישים לי כמו ספירה מחרידה לאחור עד הפיצוץ שיפגע בך. אני מנסה לשכנע את עצמי שיש שם עשרות אלפי חיילים ורובם הגדול חוזרים בריאים ושלמים, אני מנסה לומר לעצמי שאתם מחופים במודיעין, וארטילריה, וכוח אווירי, ששומר עליכם ומגן עליכם, אבל כל זה לא משקיט את הדאגה ההיסטרית שכואבת לי בגרון מרוב דמעות עצורות. ככל שעובר הזמן אני דואגת יותר. אני מנסה להתרכז בדברים אחרים ולא מצליחה. אני נזכרת בסטטוס שכתבת בפייסבוק ביום העצמאות, בבוקר הטקס של מצטייני הנשיא שלקחת בו חלק - "מי מאיתנו החיילים שנכח היום בטקס, לא יזכה להיות נוכח בו עמנו בשנה הבאה?" ואני כל כך מפחדת שזה מנבא משהו. מפחדת שאני לא אוכל לשמוע את הקול שלך יותר. תחזור, בבקשה תחזור.....

(זה הלוחם שלי.)

עריכה:

הותר לפרסום, 13 הרוגים מגולני. אבא שלך אומר שהוא בדק ואתה "לא ברשימה השחורה". אני כל כך מקווה שזה נכון. אני כל כך מקווה שאתה בסדר. אני לא יכולה להפסיק לבכות, לנסות לדמיין איפה אתה עכשיו, איזה דברים מחרידים כבר הספקת לראות, אם אתה בסדר בכלל...

פתאום אני קוראת את הקטע שבחרתי לכתוב ברשימה שלי, פה מימין. ציטוט מהסרט Into the Wild. ופתאום זה מכה בי. אני רואה אותך, עם המבט החייתי הזה שראיתי אצלך רק בתמונות מהצבא ומהקרב מגע. אני רואה אותך מתמודד באמת עם המצב המפחיד ביותר שידוע לאנושות. אני לא יכולה להכיל את זה יותר, כל החדשות גולני וכל הפייסבוק גולני וכל הגוף שלי צועק לחייל אחד ספציפי מגולני, גולני שלי, החבר שלי שאין שני לו. שייגמר כבר הסיוט הזה.