אני רגילה לספור את הימים אחורה עד שתחזור, רגילה להרגיש מעין הקלה קטנה עם כל יום שעובר, כי אני יודעת שהיום שעבר קירב אותי בעוד עשרים וארבע שעות אל סוף השבוע, ואליך. אתמול כשהלכתי לישון הרגשתי שוב את ההקלה הקטנה הזו, הנה, עבר עוד יום, אתה מתקרב אליי עוד קצת. ופתאום ההקלה הזאת התפוצצה לי בפרצוף. היום שעבר לא מקרב אותך אליי. זה שעבר יום רק אומר שאתה עברת עוד יום בתוך התופת, שמי יודע מתי היא תסתיים. לא שמעתי את קולך מאז יום חמישי. עם כל יום שעובר המועקה עולה וחוסר האונים מתגבר. אני מרגישה כל כך קרובה אליך עכשיו, אבל זה מרגיש כאילו אתה הולך ומתרחק ממני. אני מנסה ליצור איתך קשר בכל דרך שעולה על דעתי - חברי צוות שלך שנמצאים בחוץ, ד"שים בעיתון, מכתבי עידוד בקופסאות עוגיות ששלחתי עם העמותה למען פלס"ר גולני. רק שתקבל מילה חמה מהבית, רק שתרגיש קצת קרבה בתוך כל הרחוק הזה.
נמשים
"בקרוב אתה תדבר אליי שוב, וגופי יחוש את חומך, ואת נשימותיך.."
עריכה:
הוא ראה את הד"ש בעיתון! וקיבלת את החבילה ששלחתי אליו לשטח! ונהנה מהעוגיות שהצליחו באורח בפלא להגיע דווקא אליו!
הם היו שבעה ימים בפנים, שלושה בחוץ, עוד יומיים בפנים - ולפני שעתיים יצאו שוב החוצה. מחכה לשמוע ממנו כל כך, ומקווה שיגמר מהר כל הסיפור הנוראי הזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
