"איחרתם את המועד", אומר הפקיד. "שבע אפס אפס. עכשיו שבע ועשרה". וכך מתחיל אצלה הריטואל הקבוע, נשימות עמוקות, לנדף את התסכול החוצה בהדרגה. אבל איך שהוא הפעם זה לא הצליח, וכעבור חצי דקה בערך היא כבר עמדה מטרים ספורים משם, דמעות זולגות מעיניה בשטף, וכיוון שהחזה שלה לא גדול מספיק כדי לעצור אותן, הן החלו זולגות על המדבקה שמודבקת על חולצתה, המכריזה ששמה עלמה ריבקין ומספרה בתור הוא 39, ומשם פנו לנקד את הרצפה. ככה היא עמדה שם, בחיי, עם חולצה של בית ספר תיכון, עומדת ומתייפחת כמו ילדה שלא קיבלה את מבוקשה, אמא שלה עומדת מולה דוממת, בהלם, לא יודעת איך להגיב. אנשים בני גילה מעיפים בה מבט חטוף עם גבה מורמת וממשיכים בענייניהם כרגיל. אלו חיישני דמעות רגישים יש לה וודאי, אחרת מה יש לבחורה בגילה, עם צמיד עדין על מפרק כף היד, ואצבעות ארוכות ומלכותיות, ואיפור כמעט בלתי נראה, לתת לו להמרח ככה, לעמוד ולהתייפח בקול רם, לשאוף נשימות מהירות של בכי בכל צעד במסדרון הארוך. אמא של עלמה, שניסתה לעכל את הסיטואציה המוזרה, ניסתה לפתור את הבעיה בפיתוי בטון ילדותי קמעה, רוצה-שוקו-ועוגה, בואי-נסתכל-על-ספרים. זה לא עזר. הנערה המוזרה המשיכה למרר בבכי ולמשוך באפה בקולניות תוך שאצבעותיה ממוללות מוצרים בחנות אקראית, שפתיה ממלמלות מילים מכוונות, למה זה מגיע לי, למה כלום לא מסתדר כמו שצריך, אני שונאת את הפקידים, אני שונאת את הממסד, אני שונאת את מרפי, אני אוהבת לבכות.
בחורה בחולצה כחולה וג'ינס כחולים, יושבת על המושב הכחול של האוטובוס. היא בוהה בזיגוג מופגן בשמיים - גם הם כחולים, בכל זאת, כבר קיץ. עיניה הכחולות ספק מטביעות וספק טובעות בתוך הדמעות העגולות, שכשסיימו להתלכד בין ריסי העפעפיים התחתונים זלגו מפינות העיניים אל הלחי כפס דק של בדידות ועלבון, ומשם בקו ישיר אל הסנטר, שהיווה עבורן נקודת ציון ממנה ביצעו צניחות מרשימות שלא היו מביישות חובב אקסטרים מקצועי. היא יכלה, כמובן, למחות נגדן, לעצור בהן מלהתפרץ בלהיטות שכזו (או, יותר נכון לומר, בחמימות מבחילה), או לפחות למחות אותן, במטפחת כחולה כמובן. אבל לא. היא העדיפה לתת להם להרטיב את הכל, לנשור לבד או בזוגות אל המושבים הלא נוחים, להרטיב אותם עד שלא יוכלו לספוג, להפתיע את הנוסע החולף שיבוא להתיישב עליהם אחריה. היא נהנתה להרגיש את כל הגועל והשנאה נמרחים על פניה בגולמיות, נוזל מוחשי וגשמי, פלגים קטנים של רגשות גדולים. אחרי שתלחץ על הכפתור היא תרד את שלושת המדרגות על המדרכה הרותחת. רק בשניה שתנסה לפשק שפתותיה כדי לספר למישהו את שורשי האישונים המוקפים אדום והדמעות שחשבה שהספיקו להתייבש, אז, רק אז, במקום כל המילים האלו שרשמו את עצמן בפנקסים של ראשה לאורך כל הנסיעה, יהיה רק שקט. מגרונה ישתחל רק קול צורם ועמום, צרידות מתמשכת, שישבר ליבבה חלושה. יבבה, ועוד יבבה, ועוד יבבה. יבבות עצורות ומתפרצות, היבבות הכחולות, היבבות שלה. כמו להקיא החוצה את כל הרעות שבפנים, לפלוט בהשתנקות פיסות בשר מדומה, גידולי רגש ממאירים. עוד כמה השתנקויות והכל כבר בחוץ. אפשר לאחסן את אותם כשלים רגשיים בצנצנות פורמלין, או לזרוק לאשפה בתוך שקיות צהובות עם סימני אזהרה. אלו שתי האופציות הרציונליות היחידות - רוב האנשים פשוט זורקים את אותן מועקות נוטפות מוגלה על אנשים אחרים, לוקחים תנופה ומטיחים את זה בהם, בצורת עלבון או אשמה או כעס. אחרים משטחים אותם על דפי שורות, אחרים נותנים להם לנזול מעצמם אל הרווחים שבין אות לאות במקלדת. ומי כמוכם יודע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
