אני שוכבת במיטה הזוגית שבירכתי הקראוון, נהנית מהשילוב המשמח עד כדי טמטום של חדוות הנסיעה עם התענוג הבלתי מדיד של שכיבה חסרת מעש במיטה. מי הגאון שחשב על השילוב בין מיטה לנסיעה? אני אומרת את המשפט הזה הרבה בזמן האחרון, מי הגאון שחשב לייצר תיקים עם מקום לשק שינה, מי הגאון שהבין איך לייצר גלולות למניעת הריון, מי הגאון שחשב על נגני מוזיקה ניידים, או אפילו דברים פחות נחמדים, כמו למשל הגאון שהבין את הפוטנציאל הפיננסי האדיר בגביית כסף בכניסה לשירותים ציבוריים. אני שוכבת כאן במיטה שעות על גבי שעות, הקראוון בולע חמש מאות קילומטרים ביום, ואני שוכבת כאן. קוראת, בוהה בנוף האירופאי עם מוזיקה, או בוהה בנוף האירופאי בלי מוזיקה, או סתם בוהה בתקרה וחושבת מחשבות במהירות ובכמות (ופה ושם גם באיכות) שמפתיעה גם אותי. כשאנחנו נוסעים בתוך ערים אני מנסה ליצור קשר עין עם אנשים מבעד לחלון, סתם כדי לראות איך הם יגיבו, מתוך שעמום של נסיעה של כמה שעות טובות. אף אחד מהם לא שם לב לקיומי אפילו, בעצם, חוץ מפעם אחת - רציתי לצלם שלט בתחנת אוטובוס בז'נבה שמכריז על רחוב על שם ויקטור הוגו, וכשכיוונתי את המצלמה פתאום כל האנשים שהיו בתחנה הפנו את מבטם אליי. ככה זה אנשים, הם מתעניינים בך רק אם הם חושבים שאתה מתעניין בהם. מי יכול להאשים אותם. אם לא הייתי כל כך משועממת בחיים שלי כנראה שאנשים אחרים שאין להם שום קשר אליי היו מעניינים אותי הרבה פחות.

("אנחנו ממשיכים לצעוד והוא מפגין יכולת מקצועית גבוהה. בחושך מצרים הוא פתאום נעצר וניגש לצד. 'יש פה נקודת ציון שצריך לקחת', הוא מצביע על מקום שאני לא הייתי מוצא גם עם פנס" - התרשמותו של הכתב הצבאי שהצטרף אליך למסע...)

אתה עומד במרכז, זרועותיך מונחות בעייפות שמשויכת רק לכאלו שבדיוק סיימו ללכת מאה קילומטרים, על כתפיהם של שניים מחבריך לצוות. אתם מתלבטים לאיזו מהמצלמות הרבות שאוחזים ההורים להסתכל. כל ההורים נמצאים שם, חוץ מההורים שלך. אתה חייל בודד, את אמא לא ראית מאז אוגוסט, את אבא מאז נובמבר. אתה מישיר מבט אל המצלמה, וסוקר בינתיים את צבא ההורים של הצוות אשר פוקדים את המקום, כאילו מחפש, בכל זאת מקווה.

נדמה לך שראית את אמא שלך. אתה מסתכל, מצמצם את העיניים - היא לא אמורה להיות בהולנד? ממצמץ, לא מאמין - האם זה יכול להיות? מנסה לוודא איך שהוא - אני לא מדמיין? אתה מביט קצת ימינה, ורואה גם אותי עומדת שם.אתה מוריד את זרועותיך מהחברים שלידך, וצועד - בפישוק רגליים השמור רק ללוחמים עם שפשפת, אלינו. מחבק את סבא, ואת אמא. מנשק אותי. מוריד את כובע הצמר השחור, חושף שיער פרוע, ספוג זיעה, ומחייך אלינו את החיוך שכולנו אוהבים כל כך, שבשבילו היינו מוכנים לעשות את כל המאמץ המטורף הזה.

אני, אמא של הלוחם שלי וסבא שלו נסענו להפתיע אותו בסוף מאה קילומטרי ניווטי הבדד שעשה בשלושת הימים האחרונים. בגלל קצר בתקשורת, נסענו את כל הדרך מהמרכז לארבל כדי לגלות שאיחרנו בשעה ונשארו לנו עשרים דקות עם הבחור.

המבט שלך, המופתע, החושב-כי-הוזה, הפך את זה לשווה את זה. החיוך, ההזדמנות להתרפק על הצוואר שלך, ללטף את הזרוע שלך דרך המדים ספוגי הזיעה והבוץ. לנשק אותך, ולנשק אותך שוב, ורק עוד פעם אחת אחרונה, חביבה, נהדרת. בשביל שתלחש לי באוזן שאתה שמח לראות אותי פה. שתחייך אליי עם העיניים בצבע מדים המהפנטות שלך, אתה כל כך, כל כך יפה...

שיצלמו אותנו בגלוי ובסתר, אני מנשקת אותך על הלחי, אתה מחבק אותי וכפות הידיים שלנו שלובות כמו בוואלס. אתה כל כך מיוזע, ואני נדבקת אליך כמו למגנט, נזהרת לא להכאיב. "פעמיים 'אמרתי לך' ", אני אומרת. אמרתי לך שאחכה לך בסוף. אמרתי לך שאוהב אותך גם כשאתה מזיע כמו שרק גולנצ'יק מנווט יכול. אני מחייכת ושמה את ראשי על כתפך. לא יודעת אם חייכת גם אתה, כי אני עצמתי עיניים, מתמכרת לתחושה שלך, במציאות, קיים, בשר ודם. אני אף פעם לא צריכה דקה להתרגל אליך שוב, רק שתחזור פתאום, תהיה בבית. אתה אחרי מסע ואנחנו על הארבל המשקיף לכנרת הכל כך מלאה, ואתה לוחש לי שאתה זוכר שהחל ממחרתיים אני קצת פחות ילדונת. אתה כל כך חשוב לי, גיבור. אני כל כך גאה בך. גאה להיות שלך, שתציג אותי בחטף לחבר'ה בתור "החברה המדוברת", שאציג את עצמי בפני סבא שלך בתור "החברה של".

יש לי חבר קרבי. מהסוג שסוגר 21, מהסוג שמראיינים לאינטרנט. מהסוג שהיה ילד קטן יפה בצורה בלתי רגילה, שאהב לקרוא מנהרת הזמן ופחד מגבהים (מה חשבת, שאני אסע עם אמא שלך שעתיים ולא נדבר עליך?) מהסוג שאני אוהבת, שיש כמוהו רק אחד בכל העולם, מהסוג ש... נו, תחזור כבר הביתה!

נמשים

שאחרי כל החיבוקים מריחה כמו לוחם אחרי מסע של מאה קילומטרים, ואוהבת את זה.

הו וואו! אחד מחמשת "בלוגי היחסים" אני הטובים ביותר לפיכם? ממתי הבלוג שלי הוא בלוג יחסים? טוב, אני מניחה שהוא באמת הפך לכזה. בכל מקרה, לזכות אני לא מצפה, כי אם אתם שמים אותי באותה קטגוריה עם סניה ברור שזו הופכת להיות תחרות של מי פופולרי יותר ובזה מעולם לא הצטיינתי. המועמדות שימחה אותי נורא, זה מאוד לא ברור מאליו בעיניי. אני לא רגילה לקבל הכרה למה שאני עושה. 

בכל מקרה, בקטגוריית הבלוג הצבאי, Make Sure שאתם מצביעים לצ'רצ'יל (שהוא גם הגיבור של הפוסט הזה, כמובן). כאלו שיכתבו קיטש כמוני יש עוד הרבה - אבל מי שיכתוב צבא כמו שהוא כותב, לא תמצאו גם אם תחפשו. והקטע הוא, מופרכים ככל שישמעו לכם הדברים שלו, הכל אמת לאמיתה.

כמו שהגיבו על הפוסט הזה, "כל הכבוד לו" - הוא מסיים מסלול סיירת גולני עוד שבועיים - אם אתם רוצים לדעת מה זה אומר להיות בסיירת - טוב, תקראו את הבלוג שלו! תעשו לו טוב על הלב, מגיע לו 

(ואם כבר לפרגן, אז גם לפולחן האביב. פשוט כי אם כבר בלוג כתיבה, הוא כותב בליגה אחרת לגמרי).

דווקא נחמד לעשות בחירות כאלו בישראבלוג ממש קרוב למועד הבחירות לכנסת. אני בטוחה שהרבה שנכנסו עמוק לעניין הבלוגים והאנשים שסובבים אותם מרגישים, כמוני, שלכל עניין הבלוגיספירה יש משמעות והשפעה עצומה עליהם. לא זוכרת איזו בלוגרית ראיתי שחתמה בזמן האחרון פוסט ב"אוהבת אתכם כאילו הייתם חלק ממשי בחיים שלי", אבל לא יכלתי להסכים יותר.

כל חוויה שעברתי בהולנד כמו נוצרה כדי לספר לך, איך רקדתי סווינג יחפה בפאב עם אמנים נודדים, איך השלג נחת על העיר בעדינות של מפית הצונחת אל הרצפה, איך כל המראות שמוכרים לך כל כך נראים דרך העיניים שלי. וכל לילה כשנכנסתי למיטה הזרה והמוכרת במבוא-חדר-הכביסה של בית הולנדי עשיר על גבול תעלת המים, דמיינתי אותנו שוכבים במיטה שלך ואני מספרת לך וצוחקת לך ועוצמת עיניים איתך, וכל יום כשנסעתי על סבל האופניים של בחור הולנדי בלונדיני, דמיינתי שזה אתה שאותו אני מחבקת בכפור, ונזכרתי שפעם כשהיו אומרים לי "הולנדי" אתה הראשון שהיה מצטייר לי בראש. 

ראיתי את הולנד של דצמבר עטופה בלבן של שלג ושקוף של גשם, רטובה וקרה, דמיינתי את שדות הצבעונים עוצרי הנשימה של אפריל, אך נאלצתי להסתפק בעשרים פקעות שהצלחתי להבריח לארץ עמוק בתוך המזוודה. ראיתי את דלפט של דמצבר מוארת באורות בכל הצבעים לכבוד ליל האורות, דמיינתי אותנו הולכים מחובקים בעיניים נוצצות, אך נאלצתי להסתפק בהולנדי אחד שבמשך שעתיים וחצי הספיק לשמוע הרבה מאוד עליך. ואיזה היפוך תפקידים זה היה, אני מועכת ברגלי גושי שלג אחרונים שנותרו בכיכר העיר של דלפט, ואתה זה שיושב בארץ - אם לפני שנה וחצי היית אומר לי שהמצב הזה, על כך מה שכלול בו, יתרחש - לא הייתי מאמינה לך. אני חושבת כמה עברנו בתקופה הלא קצרה הזו - כל אחד בנפרד וגם ביחד, והזכרונות עוברים לי מול העיניים כמו בסרט, ופעם היינו נשארים לדבר עד השעות הקטנות של הלילה כי לשנינו היה את כל הזמן שבעולם. 

קשה לי מאוד כשאתה רחוק ככה, אני לא אגיד שלא. אנחנו הולכים באמסטרדם והבנות סביבי מתבכיינות על שבוע בלי סקס, ואני מתקשרת אליך לשיחה קצרצרה של תחילת הסופ"ש כדי לגלות ששלושת השבועות של הציפיה לפגישה יתארכו לכמעט חודש וחצי, מנתקת את השיחה וממשיכה את הסיור שלי בעיר הקפואה בעיניים לחות וכבות. אנשים שואלים אותי למה אני עושה את זה לעצמי, מה כבר יכול להיות שווה לחכות כל כך הרבה זמן בגעגוע - ואני עושה להם כזה פרצוף כי התשובה הזו כל כך ברורה מאליה בעיניי. כי זה הרי אתה, ואחרי כל כך הרבה חודשים שלא היה בינינו שום קשר פתאום יש לי אותך, ואתה אומר לי בקול צרוד שאתה מתגעגע אליי ואני נמסה מאושר, וגם אם אני לא יכולה להפגש איתך אתה עדיין כאן ואתה קיים בחיים שלי הרבה יותר ממה שאתה יכול לדמיין. ובסופו של דבר אני מוצאת את עצמי מריצה בראש את הסצנה העתידית שלי קופצת עליך בחיבוק אחרי כל הזמן הזה שמרגיש כמו נצח, והמוח שלי מדמה את הלחי שלי נצמדת לשלך ואת הזרועות החזקות שלך על הגב שלי, ואת הלחישות לתוך האוזן ואת החיוך.... ומה יש לי לרצות יותר מזה?

נמשים.

וואו אני חייבת להפסיק עם הקיטש הזה (!!)