אני מתעוררת בבוקר, ואוטומטית מושיטה את היד לטלפון, לראות מה פספסתי כשישנתי. אלוהים, מה פספסתי. תמונה של חייל עם וסט ומצנפת עולה, ומתחתיה כיתוב שמאחל בהצלחה לחיילי צה"ל במבצע הקרקעי. מבצע קרקעי מבצע קרקעי מבצע קרקעי, הכל מסביבי צורח. מהשעה שש בבוקר חייל אחד כבר נהרג ושלושה נפצעו. אני ממהרת לשלוח הודעה לאבא שלך, לשאול אם הוא שמע ממך אתמול. הוא אומר שכן, ושכיבית את הטלפון ונכנסתם פנימה.

נכנסתם פנימה נכנסתם פנימה נכנסתם פנימה, אלוהים אדירים, אתה ברצועת עזה עכשיו. פתאום זה מפסיק להיות מפגן כוחות של המון חיילים בשטחי כינוס, ומתחיל להיות סכנת חיים. אני מתחילה לבכות. אני שוכבת במיטה ובוכה ובוכה, מתחילה להריץ בראש סרטי בלהות. מילים כמו "נהרג מאש כוחותינו", "נפצע מרסיסים", "איבדתי את יד שמאל", "נפגע מההדף", רצות עכשיו באלף וריאציות של היסטריה, וכולן נושאות את השם שלך. אני נזכרת בקטע מהספר "אם יש גן עדן", בו שני לוחמים בלבנון מדברים, ואחד אומר לשני שיש לו מזל שיש לו חברה, כי אם הוא נפצע עכשיו, או מאבד איזה איבר, לפחות יהיה לו אותה. אני לא רוצה להיות החברה הזאת שמצלמים אותה לעיתון ליד מיטת בית חולים עם החבר הפצוע פיזית, שעוד לא יודע עד כמה הוא פצוע נפשית.

אני רוצה שתחזור שלם הביתה, אני רוצה שתצא לפני שיקרה משהו שיצלק אותך נפשית. אני רוצה שתאהב את חברי הצוות שלך בגלל החוויות מהמסלול, ולא בגלל החוויות מעזה. לא האמנתי לעצמי כשמצאתי את עצמי מקווה שתיפצע קל מאוד, ויוציאו אותך משם חזרה לשטח יותר בטוח, ותישאר עם איזו צלקת קטנה ברגל או משהו, שתוכל להגיד "הייתי שם", אבל שלא תהיה שם באמת.

אני משתגעת מדאגה ולא יכולה לחשוב על שום דבר אחר.

כל פעם שאמרת משהו שנגע בהומור שחור לגבי במבצע הזה, עצרתי אותך כדי לא לשמוע. ועכשיו ה"הומור" הזה לובש פני מציאות ומתחיל לצבוע את הכל בשחור. אני מתחילה לחשוב - מה אם הפעם האחרונה ששמעתי את קולך היתה אתמול? למה התעקשתי שתקרא את ברכת יום ההולדת שלך בבית, ולא שלחתי לך אותה אתמול, כדי שתדע כמה שאתה חשוב לי? למה לא דאגתי שתשאר לי בטרייה אתמול בלילה? למה שלחתי לך הודעות טיפשיות לפני שקראתי חדשות? מה אם... יקרה לך משהו, איך אני אמשיך בלעדיך? איך המשפחה שלך, שלאט לאט מנסה להשתקם מאובדן אחר, המשפחה שאוהבת אותך כל כך, איך הם יוכלו להמשיך אם יקרה לך משהו?

אני כל כך מקווה שתחזור הביתה, ותהיה בסדר, ותקרא את הפוסט הזה ותחשוב שדאגתי יותר מידי. ותקבל כבר את מתנת יום ההולדת שלך, ותקרע את העטיפה ותצחק ותשמח. ואני אכין לך עוגת יום הולדת, ואתה תתלהב ממנה, אבל לא מספיק כדי לאזן את מספר השעות הלא הגיוני שהשקעתי בעיצוב שלה. ונחגוג לך יום הולדת כמו שצריך, כי כמה חברי צוות שקופצים עליך בחיבוק בשטח כינוס באמצע שום מקום זה מאוד נחמד, אבל מגיעה לך חגיגת יום הולדת אמיתית.
תחזור כבר, אני משתגעת מדאגה, משתגעת מהרצון לשמוע אותך... אפילו רק לשמוע אותך אומר "אני בסדר".

רק שתחזור בשלום, רק שתחזור בשלום, רק שתחזור בשלום!!!! 

דואגת לך כמו שרק פולניה יכולה,

סאנשיין שלך.

(זה הלוחם שלי.)

אני מרגישה כאילו שאבו לי את כל האנרגיות מהגוף. כל המועקה הזאת שחוסמת לי את הלב גורמת לדם בגוף שלי לזרום יותר לאט, להחליש אותי. אנשים נחמדים אליי עכשיו, דואגים, אני חושבת שהם מפחדים שאעשה לעצמי משהו. אלו שסביבי שלא מבינים, שמנסים לגרור אותי לתוך השגרה, מכעיסים אותי נורא. אם הייתי שוברת את הרגל לא הייתם מבקשים ממני לבוא לעבוד, ועם לב שבור זה גרוע פי כמה. הם גם לא מבינים עד כמה זה כואב. בדיוק ראיתי איזו כתבה על מחקר שאומר שכאב נפשי חזק מיוצג במוח באותה הצורה כמו כאב פיזי. מי שלא חווה משהו דומה לתהום הזאת שנפלתי אליה, אין לו שום לגיטימציה בעיניי לייעץ לי, או לנסות לשכנע אותי לצאת מהמיטה. אתם והחיים השמחים שלכם יכולים לצאת לי מהחדר ולהשאיר אותי לבד בתהום של עצמי.

הצלחתי להגדיר את זה לעצמי יפה מאוד אתמול. העולם שלי כרגע הוא כוכב, עולם ומלואו, שנגמר לו הדלק, נגמרו לו הכוחות, והוא קורס לתוך עצמו. מותיר אחריו נקודה כל כך מעוותת בחלל, חור שחור ששום דבר לא יכול לעבור דרכו. בור ללא תחתית של ריק אחד גדול.

אני מרוסקת. כשאין משהו שאני חייבת לעשות אני פשוט שוכבת על הבטן, ולא נראית יותר מלאת חיים מכל השמיכות שעוטפות אותי. אני מנסה לדמיין את העתיד שלי מעכשיו. אני רגילה לישון מחובקת עם כרית כאילו היתה חבר, אבל איך אני אמורה להרדם כשאני יודעת שאין לי אפילו למי לחכות? הלילות הכי קשים לי. עברו שניים עד עכשיו, ובשניהם נרדמתי כל כך מאוחר, שרועה על כרית רטובה מדמעות, וחלמתי חלומות טובים על שנינו, שסיוט להתעורר מהם. חלומות על השגרה שלנו. פתאום אני מבינה שאני לא אבוא אליך יותר, גם לא במוצ"ש, ויותר לא ארדם כשאני מחבקת אותך, ולא אראה אותך כשאני קמה בבוקר. יותר לא תחבק אותי חיבוק ארוך ומתוק, יותר לא ארגיש אותך צמוד אליי עור לעור, יותר לא אוכל להביט בעיניים הירוקות שלך ולהגיד לך כמה שאתה יפה בעיניי.

איבדתי את החבר הכי טוב שלי. כל החיים שלי מלאים בך, מאיפה אני אמורה להתחיל לקלף את כל זה ממני? ואני לא רוצה, אני כל כך לא רוצה. כל תמונה שאני מורידה מהקיר או דיסק שאני מכניסה לקופסא שובר לי את הלב יותר. איבדתי אותך, ואתה החבר הקרוב ביותר שאי פעם היה לי, והיחיד שעוד נותר לי בתקופה האחרונה. בכל פעם שביקשו ממני לספר על דמות שמשמעותית בעיניי, אתה הראשון שעלה לי לראש. איך אני אמורה להמשיך מעכשיו? אני כבר לא יודעת מה זה להיות "רווקה", ועוד פחות מזה אני יודעת מה זה לחיות בלעדיך. כמו שאמרתי לך, יש לי אפס כוחות לדבר על זה עם אנשים, ועוד פחות כוחות להתמודד עם זה לבד. כל כך רע לי, ואני רק רוצה אותך. 

ולכן כשהדמעות התחילו לחסום לי את הגרון, רק אותו רציתי לשמוע, והצלחתי להחזיק אותן, לעצור, אבל ברגע ששאלת מה קרה כבר לא יכלתי יותר. והוא רחוק וכל הבדידות הנוראית הזאת והעצב החם והרע כל כך הזה מרטיבים את הכרית שלי, וכל מה שיכלתי לחלום עליו באותה השניה זה לטמון את הפרצוף שלי בחזה שלו ולבכות בחיבוק שלו עד שארגע. הוא הבן אדם האמיתי היחיד שנותר לי, וזה הופך אותי לתלותית ונוראה, ואני כל כך מפחדת שבסוף גם לו יימאס כמו שקרה עם כולם. אני מספרת לו עד כמה לבד לי, איך עם שתי חברות אפילו לא דיברתי כבר כל כך הרבה זמן, איך אלו שכן רואים אותי ביום יום מתעלמים ממני, מתחמקים ממני, או אפילו יותר גרוע - אדישים לקיומי. ולא עוזרים לי עשרות הלייקים על הסטטוס האחרון שלי בפייסבוק, שבעים אנשים שיביעו יפה מאוד פרגון אבל אפילו לא אחד שיחבק אותי עכשיו.

ואני חושבת איך בפעם האחרונה שהייתי עצובה עד כדי בכי נחנק, באמצע ספטמבר, היו לי למי להתקשר, והיו מי שינחמו ויאהבו אותי למרות שאחת עשרה וחצי בלילה. והנה אני, חמישה חודשים אחרי. שוב פעם אחת עשרה וחצי בלילה, אבל הפעם אני לבד. וחוץ ממנו אין לי אף אדם בעולם שאוהב אותי באמת, ואיך כבר אזלו בי הכוחות לנסות לתקן, ואיך כבר מאסתי לנסות להכניס את עצמי בכוח כמו החתיכה הלא נכונה של הפאזל. אני מספרת לו שכבר עלו בי מחשבות לוותר, להחליט במודע שויתרתי על כל מי שמתמסמסים מהחיים שלי כרגע בצורה כל כך כואבת. למשוך את השנה הזאת איך שהוא, עד שתיגמר, בדיוק כמו לפני שלוש שנים, ואז להתחיל את החיים שלי מחדש, מחוץ לבית, בקומונה עם אנשים חדשים וחיים חדשים. כי אחרת מה יקרה, בשנה הבאה אני אחזור בסופי שבוע הביתה מהקומונה ומה. הרי לא יהיה לי בשביל מי לחזור, אני אומרת לו. יהיה לך אותי, הוא אומר, ואני מחייכת אנחת בכי כואבת-אוהבת מבעד לטלפון.

הוא מנסה לעודד אותי וגם מצליח, ולמשך חצי שעה אני אפילו צוחקת. אנחנו מנתקים את השיחה, הוא הולך לשמור על ציוד ואני מנסה לשמור על עצמי. אני מכבה את המנורה שליד המיטה ועוצמת את העיניים. הדמעות שוב חונקות לי את הגרון, ואני יודעת שלא אצליח להרדם עד שאכתוב את הפוסט הזה. יודעת שבדידות היא רגש יותר מידי קשה ואי-רציונלי מכדי להכיל. בעקבות השיחה איתו אני קודם כל רציתי להקשיב לשיר הזה, ואני שומעת ואני מקשיבה ואני שוב בוכה ובוכה, לכי ילדה אהובה, הם שרים, ואני כמו ילדה עצובה עצובה וכל כך לא מרגישה אהובה. ואתמול בהרצאה שמעתי איך שופנהאואר תיאר שלאדם יכול להיות רק ידיד אמת אחד, ואמר שאם אדם סבור שיש לו יותר מאחד הוא אינו מבין את עומקו של המושג הזה.

ואני הרי אני כל כך מפחדת מהלבד התהומי הזה שבסופו של דבר ככה אני מוצאת את עצמי. אני עונה על השאלון של עצמי לעבודה בפסיכולוגיה ומגלה שהדימוי העצמי החברתי שלי לא יכל להיות נמוך יותר ("האם אתה חושב שאנשים נהנים לשוחח עימך?" ממש). אני מרגישה כל כך לבד, לבד לבד לבד, אכתוב את זה עוד אלף פעמים ועדיין לא אצליח לתאר. וכל פעם שאני שומעת מהצד מישהו שמדבר על התאבדויות מסיבה לא ידועה, אני חושבת לעצמי, טיפשים, הם חוסלו על ידי הבדידות. אין רגש שמבתר את הנפש לחתיכות קטנות יותר מזה. לבד. אולי מחר יהיה קצת יותר טוב. עוד שבוע בוודאי. אבל כרגע כלום לא מצליח לעודד אותי. לבכות זה טוב. גם נמרים בוכים, בלי דמעות, וכשהם בוכים אני רוצה להושיט להם את כל הגוף שלי ולעטוף אותם בחיבוק. חיבוק, דאמט. חיבוק. אוף.