אני מתעוררת בבוקר, ואוטומטית מושיטה את היד לטלפון, לראות מה פספסתי כשישנתי. אלוהים, מה פספסתי. תמונה של חייל עם וסט ומצנפת עולה, ומתחתיה כיתוב שמאחל בהצלחה לחיילי צה"ל במבצע הקרקעי. מבצע קרקעי מבצע קרקעי מבצע קרקעי, הכל מסביבי צורח. מהשעה שש בבוקר חייל אחד כבר נהרג ושלושה נפצעו. אני ממהרת לשלוח הודעה לאבא שלך, לשאול אם הוא שמע ממך אתמול. הוא אומר שכן, ושכיבית את הטלפון ונכנסתם פנימה.
נכנסתם פנימה נכנסתם פנימה נכנסתם פנימה, אלוהים אדירים, אתה ברצועת עזה עכשיו. פתאום זה מפסיק להיות מפגן כוחות של המון חיילים בשטחי כינוס, ומתחיל להיות סכנת חיים. אני מתחילה לבכות. אני שוכבת במיטה ובוכה ובוכה, מתחילה להריץ בראש סרטי בלהות. מילים כמו "נהרג מאש כוחותינו", "נפצע מרסיסים", "איבדתי את יד שמאל", "נפגע מההדף", רצות עכשיו באלף וריאציות של היסטריה, וכולן נושאות את השם שלך. אני נזכרת בקטע מהספר "אם יש גן עדן", בו שני לוחמים בלבנון מדברים, ואחד אומר לשני שיש לו מזל שיש לו חברה, כי אם הוא נפצע עכשיו, או מאבד איזה איבר, לפחות יהיה לו אותה. אני לא רוצה להיות החברה הזאת שמצלמים אותה לעיתון ליד מיטת בית חולים עם החבר הפצוע פיזית, שעוד לא יודע עד כמה הוא פצוע נפשית.
אני רוצה שתחזור שלם הביתה, אני רוצה שתצא לפני שיקרה משהו שיצלק אותך נפשית. אני רוצה שתאהב את חברי הצוות שלך בגלל החוויות מהמסלול, ולא בגלל החוויות מעזה. לא האמנתי לעצמי כשמצאתי את עצמי מקווה שתיפצע קל מאוד, ויוציאו אותך משם חזרה לשטח יותר בטוח, ותישאר עם איזו צלקת קטנה ברגל או משהו, שתוכל להגיד "הייתי שם", אבל שלא תהיה שם באמת.
אני משתגעת מדאגה ולא יכולה לחשוב על שום דבר אחר.
כל פעם שאמרת משהו שנגע בהומור שחור לגבי במבצע הזה, עצרתי אותך כדי לא לשמוע. ועכשיו ה"הומור" הזה לובש פני מציאות ומתחיל לצבוע את הכל בשחור. אני מתחילה לחשוב - מה אם הפעם האחרונה ששמעתי את קולך היתה אתמול? למה התעקשתי שתקרא את ברכת יום ההולדת שלך בבית, ולא שלחתי לך אותה אתמול, כדי שתדע כמה שאתה חשוב לי? למה לא דאגתי שתשאר לי בטרייה אתמול בלילה? למה שלחתי לך הודעות טיפשיות לפני שקראתי חדשות? מה אם... יקרה לך משהו, איך אני אמשיך בלעדיך? איך המשפחה שלך, שלאט לאט מנסה להשתקם מאובדן אחר, המשפחה שאוהבת אותך כל כך, איך הם יוכלו להמשיך אם יקרה לך משהו?
אני כל כך מקווה שתחזור הביתה, ותהיה בסדר, ותקרא את הפוסט הזה ותחשוב שדאגתי יותר מידי. ותקבל כבר את מתנת יום ההולדת שלך, ותקרע את העטיפה ותצחק ותשמח. ואני אכין לך עוגת יום הולדת, ואתה תתלהב ממנה, אבל לא מספיק כדי לאזן את מספר השעות הלא הגיוני שהשקעתי בעיצוב שלה. ונחגוג לך יום הולדת כמו שצריך, כי כמה חברי צוות שקופצים עליך בחיבוק בשטח כינוס באמצע שום מקום זה מאוד נחמד, אבל מגיעה לך חגיגת יום הולדת אמיתית.
תחזור כבר, אני משתגעת מדאגה, משתגעת מהרצון לשמוע אותך... אפילו רק לשמוע אותך אומר "אני בסדר".
רק שתחזור בשלום, רק שתחזור בשלום, רק שתחזור בשלום!!!!
דואגת לך כמו שרק פולניה יכולה,
סאנשיין שלך.
(זה הלוחם שלי.)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
