לפני כמה זמן החליט ידידי הזקנצ'יק איקס לכתוב פוסט שבו הוא ניסה לבחור את עשרת שירי האהבה היפים ביותר בשפה העברית. אחרי שניסיתי לחשוב מהם עשרת שירי האהבה העבריים היפים ביותר בעיניי, ולא הצלחתי לבחור, גררתי איתי לדיון סוער בנושא את צ'רצ'יל והסוחרת מונציה. נכון שגלשנו קצת לנושאים אחרים, אבל הלינקים ליו טיוב לא הפסיקו לזרום עד שלוש בלילה ממש (טוב, ספציפית זה היה עד שתיים בלילה, אבל רק בגלל שבחרנו דווקא בליל המעבר לשעון חורף). אני כמובן סערתי מהנושא ונמסתי כל פעם מחדש נוכח השירים הכל-כך יפים שהועלו שם. אבל ככה זה - עברית היא שפה יפה לאהבה. 

לפני שבוע בערך, החליט איקס המדובר לפתוח בפרויקט דומה - בו הוא מזמין בלוגרים לבחור את עשרת שירי האהבה הלועזיים היפים ביותר בעיניהם, או אלו שהשאירו בהם חותם רגשי. הרעיון הוא להראות כמה כל אחד מביט באהבה בצורה אחרת לגמרי, רואה אותה וחווה אותה בצורה שונה וייחודית. וכדי שתוכלו לראות את כל אותן זוויות שונות, אספר לכם שחוץ ממני עלו בגורל גם הסוחרת מונציה הנהדרת, אנה ליה שטיין, פפילון, חולמנית וMythicak K. 

למצוא את עשרת שירי האהבה הלועזיים הכי מעוררי-רגש עבורי לא היתה משימה קלה. כשהיה מדובר בשירי אהבה עבריים גלשתי הנה והנה, שלפתי עוד שיר ועוד אחד, התרפקתי על המילים האוהבות כאילו הן נכתבו והושרו במיוחד בשבילי. אבל למרות שבאותו דיון שהזכרתי קודם עסקנו בשירים עבריים, טענה הסוחרת ש"אם נעבור לאנגלית אנחנו נפיל את פייסבוק ויו טיוב יחדיו!" - בשבילי זו היתה משימה קשה ממש! עברתי פעמיים על כל רשימת המוזיקה (הבכלל לא קצרה) שלי, תוך המנעות כואבת מהאזור העברי שבתחתיתה, ורשמתי לי על דף שירים שיהיו הולמים לפרויקט הזה. מעטים אלו שנראו לי באמת מתאימים. החלטתי לחרוג מהכללים לחלוטין - אבל זו הזווית שלי לאהבה. אין סוף הזוויות שלי לאהבה, הייתי אומרת. עברית ולועזית, מוצפת תשוקה ועונג או כאב ופחד. בוגרת או צעירה. הכל. 

אני רק מזהירה מראש, הקיטש כאן זרם בנהרות מהאצבעות שלי למקלדת בפוסט הזה. אבל אולי זאת המטרה, לא? הרי כל אחד רואה אהבה בצורה קצת שונה. וככה אני רואה אותה -

1. חריגה ראשונה מהכללים, אני בוחרת שני שירים ולא אחד. Mama Youv'e Been on my Mind - בשתי גרסאות, האחת של ג'ורג' האריסון, והאחת של ג'ף באקלי. וגם Rains של רג'ינה ספקטור המופלאה.

השיר הזה, כמו שתרגם שלומי שבן, "מותק את אצלי בראש", הוא בעיניי המהות המבלבלת והמתוקה שבאהבה. הרי כל אחד שאהב יודע כמה תהיות מעורבות בסיפור, בעיקר בשלבי ההתחלה - לשים לב לאיזה משהו סביבכם, הצבע של השמש (עד היום חברות שלי צוחקות עליי על ששלחתי למישהו הודעה שבה כתבתי על שמש כתומה בשמיים סגולים), או מזג האוויר (בחייכם, אל תגידו שמעולם לא דמיינתם עוד מישהו איתכם מתחת לשמיכת הפוך...), או נוף (וואו. אצלי זה נוף הוא טריגר לחיוך ולבכי ובטח שבטח להתרפקות) - ופתאום לשים לב לאותו מישהו ספציפי שעולה במחשבות. וכך ממשיך גם השיר - באותה ההתחלה, של עוד לא ליזום, אפילו לא לדעת אם רוצים שיקרה משהו - אך בכל זאת, להתנחם באותו אחד שמחמם את המחשבות ואת הלב. רק ללחוש לעצמך בשקט בשקט, לעצום עיניים ולחייך, לנסות להעמיד פנים שעוד לא הבנת מה התחיל אצלך. וכל החמימות הזאת, כל ההתרפקות ההתחלתית הזאת בלי אפילו צורך במימוש של האהבה הזאת, הן חלק חשוב ובלתי נפרד מהאהבה בעיניי.

ולגבי "ריינדרופס" - השיר הזה פשוט משמח אותי, בין אם אלו צלילי הפסנתר הקלילים או קולה של רג'ינה, או המילים עצמן, זה מה שהוא מותיר אצלי. את אותה התחושה שאני מרגישה כשאני יודעת שאני אוהבת - כאילו כל הגוף שלי מחייך. כשאני שומעת את השיר הזה באוטובוס אני מחייכת - עם כל השפתיים והשיניים שלי, פשוט מחייכת לעצמי אל מול החלון. הרי מה יותר נפלא מההרגשה הזאת, של למצוא את אותו אחד שאצלו בטוח, שאיתו פשוט טוב וטבעי ונכון. 

2. Love - פרויקט "המשוואה האנושית".

והרי לפניכם שיר שטרם הכרתם ולא יופיע באף אחת מהרשימות של הבלוגרים האחרים. את השיר הזה, שהוא אמנם בין היחידים שאני אוהבת מפרויקט המשוואה האנושית, הכרתי על ידי חברה נפלאה שלי. הפרויקט מתאר אדם ששוכב משותק בבית החולים, כשבראשו צצים מחשבות וקולות. כל יום מדברים הקולות השונים (כל קול הוא גם קולו של זמר אחר, כולם זמרים מלהקות מפורסמות, טוב, מפורסמות בתחומן) בראשו על נושא אחר - והשיר הזה הוא יום מספר אחת עשרה, העוסק בנושא הנחשק - אהבה. מה שאני אוהבת בשיר הזה (מלבד העובדה שכל כך כיף לשמוע אותו) הוא שהעובדה שהוא מחולק לקולות ולרגשות שונים מדגימה יפה את מה שכוללת מה האהבה. ביום הזה שרים בראשו קולה של הרומנטיקה, הגאווה, התשוקה, היגון והפחד. כל אחד שחווה אהבה יכול להגיד שהיא כוללת את כל אלו, שכל אותם רגשות לכאורה סותרים הם מה שמרכיבים את סערת הרגשות הזו.

3. If I Ain't Got You - בשלושה ביצועים, של אלישיה קיז, אדם לוין וחגית יאסו.

והרי מה יותר פשוט להסביר מהרצון הפשוט הזה, אותך, אותך, אותך.

4. עוד פעם אותה חריגה מהחוק - Rejazz המרטיט של רג'ינה, וYou are My Sunshine של ג'וני קאש. והנה עוד שבירת כללים - שיר עברי! אם תלך של עידן רייכל.

השיר הראשון - ריג'אז, מצמרר אותי. לכאורה מה שהיא מנסה לומר בו הוא הכוח שההתגברות על הפרדה - "חשבתי שאבכה עליך לנצח, אבל לא יכולתי". אמנם היא מתארת שהשעון ממשיך כמנהלו, וכך גם הירח והשמש. שחשבה שההרים יתקפלו לתוך עצמם ונהרות יתפתלו מחדש, שחשבה שתמונת פניו תרדוף אותה בכל אשר תלך, אך אפילו את צורת אוזניו היא כבר איננה זוכרת. אבל כאן היא גם נתפסת בקלקלתה - היא משווה בין פרידה מאהוב לבין אובדן ילד. הפרידה היא קשה מנשוא, ולא סתם עלו בה כל אותן המחשבות בהתחלה, למרות שהן התמתנו בסופו של דבר. אחרי אהבה חזקה, לא משנה כמה זמן יעבור, הזכרונות תמיד ישארו. משהו תמיד נשאר.

השיר השני- יו אר מיי סאנשיין, עושה אותי שמחה למרות שהמנגינה שלו משדרת משהו קצת קודר. גם השיר הזה מתאר את הפחד הנורא מהפרידה - וזה למה צירפתי אותו ביחד עם השיר הקודם. ג'וני קאש שר בקולו הנוגה על סאנשיין שלו, אור השמש שלו, שמאירה את יומו שכהשמיים קודרים, שהוא כל כך אוהב לראות אותה שמחה. הוא מתחנן בפניה - אל תקחי את זה ממני. אל תנפצי את החלום שהכנסת אותי לתוכו. את לא תדעי, הוא מספר לה, את לא תדעי, כמה אהבתי אותך. והלוא אי אפשר למדוד אהבה, אבל לפעמים היא מאיימת לעלות על כל גדותיה...

והשלישי, גם הוא עוסק בפרידה. אני תמיד שמעתי אותו שבורת לב, מתגעגעת. אם תלך, מי יחבק אותי ככה? מי ינחם וירגיע, הרי רק אתה יודע... ואז מתחילות הפנטזיות על דברים שלעולם לא יקרו, "כשתבוא". זה, לפחות בעיניי, שיר של התהום העמוקה של אחרי הפרידה, שלא מסכימה לעכל, שמסרבת להכיר במציאות החדשה, של היה אבל לא עוד, לא עוד מכל מה שאהבת, לא עוד מכל מה שלא הערכת מספיק בזמנו. לא עוד, וכל מה שהיה למרפא הופך עכשיו לפצע. והרי פרידות תופסות את הלב בשני הקצוות הקורעות אותו לחתיכות שחורות וכואבות, ורק מראות כמה חזק כוחה של האהבה, הרבה יותר ממה שיכולנו לדמיין. 

עוד שיר שלא הכנסתי כאן כדי לא להעמיס, אבל עוסק גם בנושא הזה בצורה פשוטה ונוגעת, הוא פתאום כשלא באת של שלמה ארצי. יש בו משהו שעושה אותי עצובה, כי פתאום כשלא באת, אני רציתי כל כך, וכמו שמלמל לעצמו שלמה ארצי בביצוע באחת ההופעות בקיסריה "איך פעם יכולתי לחכות שעות למישהי..." זה נכון. זו הרגשה שקשה להסביר, שבצפייה מהצד נראית לא שפויה אפילו. אבל הכמיהה הזאת... 

וכך גם אינך יכולה של החלונות הגבוהים. הסירוב הזה להכיר בזה שהנה, נגמר.

5. עוד שירים אחד, מאוד מאוד חשובים, אי אפשר, של אוהד חיטמן, היא חזרה בתשובה של מתי כספי האלוהי, ופחות אבל כואב שאותו שר יהודה פוליקר המחוספס והנפלא.

"אי אפשר לגרום לי להפתח, להגיד שאוהבים אותי כל כך, ואז בבת אחת לקום בלי להסביר..." השיר הזה נוגע בי כל כך כי הוא מחזיר אותי בערך שנה אחורה, מאוכזבת כל פעם מחדש, מופתעת וכבר לא מופתעת, ובעיקר מתוסכלת נורא. ההרגשה הזאת, שלמרות שאתה יודע כמה הכל יכול להיות נהדר, הכל נגדע בגלל סיבות כאלו או אחרות, אין מתסכל מזה. אין אחד שבמהלך חיי האהבה שלו לא יחווה כזה דבר, וגם הכאב הזה הוא חלק בלתי נפרד מהכל. וכאן טמון גם הכאב העצום שבשיר היפהפה השני, שפורט בי על כל כך הרבה מיתרים - "אם הייתה לי תשובה.. אז.. הייתי חוזר..."

והשיר השלישי, שנכתב על ידי יהונתן גפן המוערך על ידי כל כך, ומצמרר אותי באמת כל פעם מחדש, גם הוא עוסק בזה, "לפעמים זה נשכח כאיננו, אבל כשהערב אורב, אומר לך כך, ביננו, פחות אבל עוד כואב..." - כל הכאב הזה, של ההצצה המחודשת, המגע הזה כל פעם מחדש, שאיתו בלתי אפשרי להתמודד בלי פרץ רגשות, חזק יותר או פחות, כואב אבל פחות, פחות אבל כואב. "לומדים לחיות אם זה ככה", אבל קל זה לא.

אני רוצה להוסיף למספר הזה ברשימה עוד שיר ממש לא מוכר, מי בחלומך של רן דנקר ועילי בוטנר (מתוך האלבום הנהדר "שווים"), ולצידו את אף אחת לא של הלהקה הצעירה והנהדרת "כל החתיכים אצלי" ואת תתחנני אליי של אביתר בנאי.

השיר הראשון הוא התהייה הזאת, מי תפס את מקומי, מי זוכה לתענוגות המתוקים שפעם היו חלקת גן העדן שלי...

והשיר השני הוא הידיעה הזאת, ההרגשה הצועקת הזאת, אף אחת לא תעשה לך טוב כמו שאני, ואם היית יודע כמה זמן מתבזבז בינתיים ב"לא"...

והשלישי, הרצון הזה, תתחנני אליי היום בלילה, ובכל זאת, החולשה הזאת, באיזה רחמים גדולים אני מפנק אותי...

6. Your Song הקלאסי, בשלוש הגרסאות המהפנטות האלו.

למרות שהשיר הזה הופיע ממש לא רק ברשימה שלי, אבחר אותו גם אני. וזה הרי מצחיק, זה אפילו לא שיר אהבה - הוא נכתב לאמא שלו! ואם תקשיבו למילים תגלו שהן ברובן אפילו לא כאלו יפות - "סלחי לי ששכחתי, אבל ככה זה אני, שכחתי אם העיניים שלך ירוקות או כחולות"...  העניין הוא, שבאמת ניסיתי להקשיב למילים ולהבין מה לעזאזל תפס אותי ככה בשיר הזה. אולי זו השורה "כמה נפלאים החיים עכשיו כאת בעולם שלי". המשפט הזה, למרות שהוא לא נכתב בצורה רומנטית בכלל, מציג כל כך יפה את התחושה של האהבה - העולם יפה, החיים יפים. הכל כל כך טוב. 

או שבעצם, אם תרשו לי להיות כנה אתכם, מה שכל כך קדם לי בשיר הזה הוא לא כל מה שהזכרתי קודם. לפעמים, אתם יודעים, כל הקסם שבשיר טמון במי ששר לך אותו...

7. ועכשיו רק שירים עבריים, כי בחיי, אני לא יכולה שלא...

לאט לאט - בגרסה של שלום חנוך עם שלמה ארצי.

הייתי ביום שישי שעבר בהופעה של שלום חנוך בבארבי בתל אביב, ומכל השירים שחסרו לי בשעה וחצי הקצרות כל כך, זה השיר שחסר לי מכל. ואילו מילים, אילו מילים! לא אצליח לבחור ציטוטים אז תיאלצו להקשיב להן בעצמכם. השיר הזה הוא אהבה צעירה, תמימה, עוד לא למודה, עוד לא מנוסה. אהבה מופתעת, מגששת, מלכדת בין הגוף והנפש, בין שני גופים ושתי נפשות. ומה מתוק הוא טעמה של אהבה שכזו, כמה נעימה ההתרפקות על הזכרונות ממנה, כמה מענג לגלות שאריות ממנה בתוכך. ככה, כמו השיר הזה, ככה הרגשתי אתמול, והתמלאתי בכזה טוב שבקושי הכלתי את עצמי.

8. בתוך, וכן, בחרתי בביצוע של ילדה מתוך תכנית ריאליטי. זה לא גורע מהעוצמה של השיר הזה. וגם כן היא, שוב, איך לא, מתי כספי (שחלקכם אולי מכירים באנלית או בצרפתית...)

אם אני אתחיל לדבר על השירים האלו, זה יתחיל להשמע כמו ניתוח בשיעור ספרות. אחסוך מכם את התענוג, בתנאי שתקשיבו. המילים, המנגינה, הכל... אין דרך טובה יותר לתאר אהבה יותר מאשר שירים שכאלו. 

9. עוד פינה מפתיעה, נוגה בביצוע של נינט טייב מתוך "לילה של כוכבים" שאין לתאר כמה אני אוהבת את האלבום הזה, מאיה של שלום חנוך וגלי של ירמי קפלן. 

זו ההפתעה האחרונה להיום, אני מבטיחה. כן, אהבת ילד. אני רואה נשים בהיריון ואני מדמיינת אותי מחבקת אל ליבי תינוק קטן, שלי, פרי היצירה של הגוף המופלא שלי ושל האהבה שלי. ומה יותר טהור וחסר מעצורים מאהבה שכזו, שאינה תלויה בדבר?

אגב, כאן יכול להכנס גם ברית עולם של מתי כספי, שלא הרבה יודעים שנכתב בכלל לבת שלו, ברית (לפני שנולדה, מתי אמר ש"לא משנה עם זה יהיה בן או בת, העיקר שתהיה ברית!" אז ככה הוא קרא לה..)

10. ואחרון חביב, 

מתחת לשמיים. דייויד ברוזה. דברים שרציתי לומר. יהודה פוליקר. מי תרצי. גידי גוב. 

בדיוק כמו שצריך להיות.

נמשים

יש בי אהבה והיא תתעורר ותפרח, יש בי אהבה והיא תנצח...

בחורה בחולצה כחולה וג'ינס כחולים, יושבת על המושב הכחול של האוטובוס. היא בוהה בזיגוג מופגן בשמיים - גם הם כחולים, בכל זאת, כבר קיץ. עיניה הכחולות ספק מטביעות וספק טובעות בתוך הדמעות העגולות, שכשסיימו להתלכד בין ריסי העפעפיים התחתונים זלגו מפינות העיניים אל הלחי כפס דק של בדידות ועלבון, ומשם בקו ישיר אל הסנטר, שהיווה עבורן נקודת ציון ממנה ביצעו צניחות מרשימות שלא היו מביישות חובב אקסטרים מקצועי. היא יכלה, כמובן, למחות נגדן, לעצור בהן מלהתפרץ בלהיטות שכזו (או, יותר נכון לומר, בחמימות מבחילה), או לפחות למחות אותן, במטפחת כחולה כמובן. אבל לא. היא העדיפה לתת להם להרטיב את הכל, לנשור לבד או בזוגות אל המושבים הלא נוחים, להרטיב אותם עד שלא יוכלו לספוג, להפתיע את הנוסע החולף שיבוא להתיישב עליהם אחריה. היא נהנתה להרגיש את כל הגועל והשנאה נמרחים על פניה בגולמיות, נוזל מוחשי וגשמי, פלגים קטנים של רגשות גדולים. אחרי שתלחץ על הכפתור היא תרד את שלושת המדרגות על המדרכה הרותחת. רק בשניה שתנסה לפשק שפתותיה כדי לספר למישהו את שורשי האישונים המוקפים אדום והדמעות שחשבה שהספיקו להתייבש, אז, רק אז, במקום כל המילים האלו שרשמו את עצמן בפנקסים של ראשה לאורך כל הנסיעה, יהיה רק שקט. מגרונה ישתחל רק קול צורם ועמום, צרידות מתמשכת, שישבר ליבבה חלושה. יבבה, ועוד יבבה, ועוד יבבה. יבבות עצורות ומתפרצות, היבבות הכחולות, היבבות שלה. כמו להקיא החוצה את כל הרעות שבפנים, לפלוט בהשתנקות פיסות בשר מדומה, גידולי רגש ממאירים. עוד כמה השתנקויות והכל כבר בחוץ. אפשר לאחסן את אותם כשלים רגשיים בצנצנות פורמלין, או לזרוק לאשפה בתוך שקיות צהובות עם סימני אזהרה. אלו שתי האופציות הרציונליות היחידות - רוב האנשים פשוט זורקים את אותן מועקות נוטפות מוגלה על אנשים אחרים, לוקחים תנופה ומטיחים את זה בהם, בצורת עלבון או אשמה או כעס. אחרים משטחים אותם על דפי שורות, אחרים נותנים להם לנזול מעצמם אל הרווחים שבין אות לאות במקלדת. ומי כמוכם יודע.

נמשים

"אני?" אמר האיש הכחול. "אני מסיפור אחר."

בתור אחת שלספרים שמור מקום אוהב מאוד בליבה, וקוראת בקצב וכמויות מטורפים, לא יכלתי שלא לציין את המאורע החשוב הזה גם בפניכם. בחיי שעבורי שבוע הספר הוא חלקת גן עדן קטנה של ממש, הרי מעבר לספרים המוזלים הקורצים לי מכל הכיוונים (אני הולכת לקנות ערמה מכובדת בהחלט, שלא תבינו לא נכון...), זוהי הזדמנות פז שבה סופרים מגיחים מגומחותיהם למען המטרה הנעלה של להשאיר את חותם עטם על הספרים שלהם שכבר הספיקו להשאיר חותם רגשי על קוראיהם. תמיד איך אני שמחה לראות את אותם סופרים, שבדרך כלל עוברים ברחוב בלי שאיש יזהה אותם, והרי עבורי הם תמיד אנשים אותם אני רוצה לפגוש, נהנים משבוע שלם בו הם הופכים לסלבריטאים של ממש. אני למשל, מתכוונת לעשות שתי גיחות לתל אביב רבתי, כשבתיק הגב שלי ספרים בכמויות אינסופיות, רק כדי לזכות לפגוש פנים מול פנים את אשכול נבו (שכבר יצא לי להיות במפגש קוראים מרתק איתו), רוני סומק, אתגר קרת ומאיר שלו, כאשר לכל אחד מהם אבוא מצוידת בשלושה ספרים לפחות, לחיים סמוקות להפליא וחיוך מבויש ושאפתני.

בכוורת הספרים שתלויה על הקיר הכחול של החדר שלי, יש ארבעה תאים שמלאים עד תומם בספרים. יותר ממאה ספרים מצאו את מקומם על אותם מדפים. שלושה עשר מתוכם הם ספרי שירה, אחד עשר ספרים של האוניברסיטה המשודרת, שלושה מחזות, שבעה ספרי סיפורים קצרים, שני ספרים על פילוסופיה ושניים על פסיכולוגיה, ועוד המון המון המון ספרי סיפורת מכל הסוגים והמינים. אני כל כך אוהבת לקנות ספרים, לדעת שהם הרכוש שלי, להיות מסוגלת במהלך הקריאה לקפל אוזני-חמור ולסמן בעפרון שורות לציטוט, ובסופה לכתוב את שמי ואת תאריך סיום הקריאה על העמוד הראשון, בו לפניי היה רק שם ספר וכותבו, ועכשיו נותר בו גם המגע שלי.

אז כן. שבוע ספר עברי שמח, חברים. אני קוראת מאז שאני בת חמש וקצת, כבר יותר מעשר שנים של ההרגל האהוב עליי, של לשאת איתי ספר (ולפעמים גם שניים!) לכל יציאה מהבית. של פנקסים עמוסי ציטוטים מספרים שנשלפים בכל הזדמנות, של היכרות עם חנויות שמוכרות ספרים יד שניה או ספרים פגומים. של שבע משמרות עבודה בסטימצקי, לעיניהם המשתאות של הקונים, שהופתעו פעמים כל כך רבות לראות נערה צעירה ממליצה על ספרים עם ברק אמיתי בעיניים. של מפגשים עם סופרים שבחרתי לאהוב ולהקשיב להם באהדה מופגנת. של אהבה לספרים. של אהבה למילים.

נמשים.

ומה הקשר שלכם לספרים? לסופרים? לשבוע הספר?