אתה יודע, היתה לי מין פנטזיה מוזרה היום בבוקר. רציתי שתהיה לידי, ורק תסתכל עליי - ממש תבחן אותי לפרטי פרטים. איך השיער שלי מבולגן על הבוקר, באיזו תנוחה הגוף שלי שרוע כשאני ישנה, איזה הבעות פנים אני עושה בלי לשים לב. רציתי שתבחן אותי כמו שבוחנים משהו שמופלא בעיניך. רציתי את זה כי אני מרגישה שאתה חושב שאני מופלאה. אני לא כל כך יודעת איך להגיב להודעות הנפלאות שלך, ולרוב אני מגיבה מילים שמהצד שלך אולי נשמעות מתחמקות מלהשיב געגוע. אבל בעצם אני רוצה לשלוח לך את כל כולי עם עשרים סימני קריאה, ולמעוך אותך, ולהתכרבל בתוכך, ולתפוס לך את הראש ולהביט לך ישר לעיניים היפות האלה שלך. אתה נהדר, נמר, ואתה שלי. מזל שיש אותך.

נמשים

(חזרנו ובגדול)

כשאני חושבת על המילה "ערגה" אני חושבת עליך ישן לידי, והריסים הארוכים שלך שקטים והשפתיים שלך צמודות ורכות, ואני מתבוננת בך ישן ומחייכת לעצמי. אני חושבת עליך עם שמפו בשיער הצבאי הקצוץ, מחייך חיוך נוטף מים ואושר. וחושבת - כמה שאתה יפה בעיניי, וחושבת - כמה שהדמות שלך גברית כל כך וילדית כל כך בו בזמן. וחושבת - ערגה.

- - - - - -

יש הרבה רגעים שקורים בחיים, שתוך כדי ההתרחשות שלהם אני מרגישה שכן, את הרגע הזה אני אזכור. זכרון לפרטי פרטים, כאילו מצלמה סובבת אותי מסביב ומסריטה את כל החלקיקים הקטנים שמרכיבים את אותה הנקודה בזמן. וככה גם אזכור את הרגע ההוא - אנחנו יוצאים מאולם הקולנוע מחובקים. עוברים את המסדרון שמוביל את כל הצופים בדרך פלא מפותלת החוצה, כמו מאפשר להם זמן לעכל את המעבר חזרה אל המציאות. ולפתע הכל נעצר, אנחנו בפינה בין הפנים לחוץ, בין החום לקור, בין הריחוק של כל הזמן האחרון לבין הקרבה של אחרי. הכל נעצר, ובאותה הפינה נעמדנו והתחבקנו. זה לא נשמע כמו משהו מיוחד, אני יודעת. אתה שלי כבר כמה חודשים וכל כך טוב לי להיות שלך ככה, אבל עד שלא ישבנו ודיברנו ככה, שעה וחצי על כסאות כחולים בפיצריה ועל הכל, ועד שלא הסתכלת עליי בסרט וניגבת לי את הדמעות, לא יכלתי להרגיש קרובה אליך כמו שהייתי פעם. נכון, אין לנו זמן לדבר ארבע שעות כמו פעם, אבל הנה, באותה הנקודה ההיא, בפינה של היציאה מאולם הקולנוע, כשחיבקת אותי, רועדת בשמלה קיצית באמצע החורף - הרגשתי שוב את הכל. את הכמיהה הזאת לדעת כל סיפור קטן מהילדות וההתבגרות והבגרות שלך, לדעת כל מה שעבר ועובר עליך, ללמוד אותך עד כל הפרטים הקטנים. לשבת ולדבר איתך שעות על שעות, לחקור את הפינות הנסתרות שלך ולגלות לך את שלי. זה למה, באותה נקודה, כשהשפתיים שלך נצמדו ברכות לשלי, ידעתי שאת הרגע הזה, מכולם, אני אזכור. נשיקה אחת מבין אין ספור נשיקות - ודווקא היא הנקודה שלה חיכיתי, כשהצביטה הזו שתפסה לי את הסרעפת עד עכשיו, של געגוע לכל מה שהיינו, געגוע לכל מה שאתה, השתחררה אצלי. ובנשימת ההקלה הזאת חיבקתי אותך וצחקתי, ואת כל מה שכתבתי עכשיו סיפרתי לך כשהנחתי את הראש שלי על הכתף שלך במעלה המדרגות הנעות, ובדרכים העקלקלות במונית השירות, ומול המוכרות בגלידריה הנהדרת. זה לא רק שטוב לי כי אני רואה את המבטים של הנערות הצעירות שמקנאות כשאני מנשקת אותך בהפגנתיות לפעמים, להראות שהנה, פעם אני הייתי המתוסכלת מהצד ועכשיו יש לי את מה שתמיד חלמתי עליו - כי זה לא ה"מה". זה ה"מי", זה אתה, ובתכלס לא באמת אכפת לי מה הילדות ברחוב או הקוראים של הבלוג שלך או אחותי הקטנה חושבים. זה אתה, וכל פוסט שאני כותבת עלינו עדיין מרגיש כאילו אני לא לגמרי מצליחה להעביר כמה שטוב לי איתך, כמה שטוב לי אותך, כמה שאתה משהו כל כך יוצא דופן בעיניי. שאין כלום שדומה לך, ושזה מדהים אותי שאין כלום שדומה לך, כמה שאתה אתה. והמילים שלך מחזיקות את הלב שלי ואותן אני לא יכולה לשכוח, כמו שמעולם לא הצלחתי לשכוח אותך. והמבט שלך אליי, והמבט שלי אליך, כאילו העיניים שולחות כל כך הרבה חום דרכן... ואני יודעת שכל זה הוא רק ההתחלה. וזה עושה לי כל כך טוב.

נמשים.