ולכן כשהדמעות התחילו לחסום לי את הגרון, רק אותו רציתי לשמוע, והצלחתי להחזיק אותן, לעצור, אבל ברגע ששאלת מה קרה כבר לא יכלתי יותר. והוא רחוק וכל הבדידות הנוראית הזאת והעצב החם והרע כל כך הזה מרטיבים את הכרית שלי, וכל מה שיכלתי לחלום עליו באותה השניה זה לטמון את הפרצוף שלי בחזה שלו ולבכות בחיבוק שלו עד שארגע. הוא הבן אדם האמיתי היחיד שנותר לי, וזה הופך אותי לתלותית ונוראה, ואני כל כך מפחדת שבסוף גם לו יימאס כמו שקרה עם כולם. אני מספרת לו עד כמה לבד לי, איך עם שתי חברות אפילו לא דיברתי כבר כל כך הרבה זמן, איך אלו שכן רואים אותי ביום יום מתעלמים ממני, מתחמקים ממני, או אפילו יותר גרוע - אדישים לקיומי. ולא עוזרים לי עשרות הלייקים על הסטטוס האחרון שלי בפייסבוק, שבעים אנשים שיביעו יפה מאוד פרגון אבל אפילו לא אחד שיחבק אותי עכשיו.

ואני חושבת איך בפעם האחרונה שהייתי עצובה עד כדי בכי נחנק, באמצע ספטמבר, היו לי למי להתקשר, והיו מי שינחמו ויאהבו אותי למרות שאחת עשרה וחצי בלילה. והנה אני, חמישה חודשים אחרי. שוב פעם אחת עשרה וחצי בלילה, אבל הפעם אני לבד. וחוץ ממנו אין לי אף אדם בעולם שאוהב אותי באמת, ואיך כבר אזלו בי הכוחות לנסות לתקן, ואיך כבר מאסתי לנסות להכניס את עצמי בכוח כמו החתיכה הלא נכונה של הפאזל. אני מספרת לו שכבר עלו בי מחשבות לוותר, להחליט במודע שויתרתי על כל מי שמתמסמסים מהחיים שלי כרגע בצורה כל כך כואבת. למשוך את השנה הזאת איך שהוא, עד שתיגמר, בדיוק כמו לפני שלוש שנים, ואז להתחיל את החיים שלי מחדש, מחוץ לבית, בקומונה עם אנשים חדשים וחיים חדשים. כי אחרת מה יקרה, בשנה הבאה אני אחזור בסופי שבוע הביתה מהקומונה ומה. הרי לא יהיה לי בשביל מי לחזור, אני אומרת לו. יהיה לך אותי, הוא אומר, ואני מחייכת אנחת בכי כואבת-אוהבת מבעד לטלפון.

הוא מנסה לעודד אותי וגם מצליח, ולמשך חצי שעה אני אפילו צוחקת. אנחנו מנתקים את השיחה, הוא הולך לשמור על ציוד ואני מנסה לשמור על עצמי. אני מכבה את המנורה שליד המיטה ועוצמת את העיניים. הדמעות שוב חונקות לי את הגרון, ואני יודעת שלא אצליח להרדם עד שאכתוב את הפוסט הזה. יודעת שבדידות היא רגש יותר מידי קשה ואי-רציונלי מכדי להכיל. בעקבות השיחה איתו אני קודם כל רציתי להקשיב לשיר הזה, ואני שומעת ואני מקשיבה ואני שוב בוכה ובוכה, לכי ילדה אהובה, הם שרים, ואני כמו ילדה עצובה עצובה וכל כך לא מרגישה אהובה. ואתמול בהרצאה שמעתי איך שופנהאואר תיאר שלאדם יכול להיות רק ידיד אמת אחד, ואמר שאם אדם סבור שיש לו יותר מאחד הוא אינו מבין את עומקו של המושג הזה.

ואני הרי אני כל כך מפחדת מהלבד התהומי הזה שבסופו של דבר ככה אני מוצאת את עצמי. אני עונה על השאלון של עצמי לעבודה בפסיכולוגיה ומגלה שהדימוי העצמי החברתי שלי לא יכל להיות נמוך יותר ("האם אתה חושב שאנשים נהנים לשוחח עימך?" ממש). אני מרגישה כל כך לבד, לבד לבד לבד, אכתוב את זה עוד אלף פעמים ועדיין לא אצליח לתאר. וכל פעם שאני שומעת מהצד מישהו שמדבר על התאבדויות מסיבה לא ידועה, אני חושבת לעצמי, טיפשים, הם חוסלו על ידי הבדידות. אין רגש שמבתר את הנפש לחתיכות קטנות יותר מזה. לבד. אולי מחר יהיה קצת יותר טוב. עוד שבוע בוודאי. אבל כרגע כלום לא מצליח לעודד אותי. לבכות זה טוב. גם נמרים בוכים, בלי דמעות, וכשהם בוכים אני רוצה להושיט להם את כל הגוף שלי ולעטוף אותם בחיבוק. חיבוק, דאמט. חיבוק. אוף.

זו המציאות שלנו, ואני מזריקה אותה עמוק לתוך הדם באובססיביות, מזועזעת מאיך שהאנשים מסביבי מבלים וחיים כרגיל, ואיך בפייסבוק שלי יש סטטוסים של נוער הדרום שמספר על טילים ומקלטים ולצידם, בשיא הנונשלנטיות, תמונות ממסעדות ובילויים של צעירי המרכז השאננים. איך אפשר?? אין בכם אמתיה, הבנה, רצון להבין, רגשות אשמה, משהו? אני בביתי המוגן שהרחק מטווח הסכנה הממשית, עוקבת באובססיביות מוגזמת אחרי כל אזעקה, קוראת בעקביות כל כתבונת בynet, סופרת ויודעת את כל המספרים והמקומות והשעות, מדווחת על זה לאנשים סביבי בתדירות קצת מעיקה. במחשבה לאחור, לפני שלוש שנים היה מבצע עופרת יצוקה. הייתי אז ללא צל של ספק בוגרת ומבינה, ומה אני זוכרת משם? נאדה. היה מבצע, היו טילים בדרום, היתה כניסה מאסיבית של צה"ל לעזה - וחוץ מהשורות הכלליות האלו אני לא יודעת להגיד לכם כלום על המבצע הזה, שהתרחש כאן, בישראל, לידי, כשאני הייתי בהחלט מסוגלת להבין מה קורה סביבי. ועכשיו לפחות זה, אם אני מסוגלת לקלוט ולהבין אני אעשה את זה עד הסוף - ואסביר להולנדים של המשלחת ששואלים אותי אם קורה משהו בארץ על הכל בפרטי פרטים, בין אם הם רוצים לשמוע ובין אם לא. ואני בקיאה בשמות ובנתונים ועוקבת אחרי כל פיסת מידע שהותרה לפרסום כדי לדעת לאן זה מתקדם. אם אני חיה כאן, עכשיו, מחובתי ומרצוני להבין עד הסוף מה קורה פה. ראיתי סטטוס של בחור תל אביבי (בלוגר מפורסם מאוד לשעבר) שכותב "בקצב הזה בקרוב אני זה שאצטרך להתארח אצל חברים מהדרום" וזה העלה לי את הסעיף. אפילו לא היתה פגיעה בתל אביב וכבר הם מרגישים יותר מסכנים מכל עוטף עזה שכבר שלוש שנים חוטפים התראות לא צפויות, ומאז תחילת המבצע ספגו יותר מאלף טילים (שחלק לא מבוטל מהם יורט על ידי סוללת כיפת ברזל שמצליחים מעבר לכל דימיון ומצילים כל כך הרבה). וחוץ מזה, כל השאננות הזאת, מה קרה ל"כל ישראל אחים", אנחנו עם שיודע לספר מילים יפות מרחוק ולתמוך בהקדשת שירים בגלגלצ, כל עוד זה לא מגיע אלינו, כל עוד אנחנו חיים כרגיל. כל עוד אנחנו נמשיך לצאת לאכול סושי ולקנות בגדים, לחגוג ימי הולדת במסעדות ומסיבות, לצאת לשתות בברים ולהתמרמר על סיום סאגת דמדומים. והשאננות והאדישות האלו גורמים לי לרצות לקחת איזה גוש פחם בידיים ולדחוס אותו ליהלום, או לפחות לצאת לכל מקומות הבילוי ההם ו... ולא יודעת.

ואומרים "אתם יכולים לישון בשקט, יש חיילים ששומרים עלינו", אבל בדיוק בגלל זה אני לא יכולה לישון בשקט, אני לא רוצה שתשמור עלינו, אני רוצה אותך בבית ובטוח ומוגן. אני רוצה להגן עליך בעצמי, להגיע עד להיכן שאתה לא נמצא, ופשוט לתפוס לך את כף היד ולברוח בכל הכוח. זה כבר מעבר לעניין שכל כך קשה לי לראות אותך סובל, מעבר לזה שכל כך קשה לי לשמוע את הקול שלך שניכר עליו שלא יודע מה הולך לקרות, זה כבר מעבר לאי נוחות - זה חוסר בטחון וזו אי-ודאות. יכול להיות שאתה סתם יושב מקורקע, למרות שאני בספק. מאז תחילת המבצע הזה הדבר שהיה לי הכי חשוב הוא לשמוע שאתה בסדר, איך אחרי כל ה"השיחה מועברת לתא הקולי" שמחתי לראות את השם שלך והתמונה שלנו מופיעים על הצג. גם אם אתה כן יוצא לעשות עכשיו משהו מבצעי או הגנתי כלשהו, אני רוצה לראות אותך ולו לרגע, לתת לך חיבוק ולא לרצות לעזוב, לטעון קצת גם אותי וגם אותך, להרגיש אותך איתי לרגע. אני לא באמת יכולה לחכות לזה חודשיים אבל אין לי ברירה - אני אחכה ואני אראה אותך ואני אהיה מאושרת. בינתיים אני דואגת לך מרחוק, מחבקת אותך מרחוק, אוהבת אותך מרחוק. את הפזמולדת שלך אתה תחגוג עמוק בצבא, אבל אני מחכה לך בבית. 

נמשים

שמופתעת להיות במומלצים, אבל לא רק לי מגיע - זה החייל האמיץ שלי. ואותו באמת מעניין לקרוא (ותעשו לי טובה - אם אתם באמת עושים את זה, תשאירו אצלו סימן. שידע. תשמחו אותו קצת)