המנוע שבק חיים לכן הוא לא יוכל לבוא היום. הוא יוכל לבוא היום. הוא יגיע במכונית הכחולה וייזום שיחה שלא תיענה במקרה עד הפעם הרביעית, מטלפון שיתגנב לאחר מכן אל מתחת למושב הנהג ויגרום לו להתדפק על דלתה של משפחה בה הוא מכיר רק ישות אחת. חודשיים וחצי זאת תקופת זמן רצינית. בשניה שיוציא את ראשו מהדלת הגשם יתחיל לדלוף, וייפסק כשיברח אחרי שלוש שניות פנימה. הוא יצעד מעל בוץ במקום אחד וייזכר בעצמו בתוך בוץ ביער אחר. הוא יתרגז על אנשים שמתיימרים להבין מצבים שמעולם לא חוו אותם. לטענתו, הוא לעולם לא יבין אנשים שכותבים למגירה. הוא מעולם לא חשב על זה שהמילה "בחור" לא מתכוונת רק לגבר אלא גם לאחד שבחרו אותו. 

למרות שתכנן לקנות חיקוי וופל בלגי תעשייתי במסעדה עירונית ממוצעת, בשעה ארבע אחר הצהריים הוא יעמוד בקצה שביל לא מוכר ביער מרוחק, וישקיף, דרך עיניים בצבע מדי צבא, אל הנוף הישראלי שהוא כל כך אוהב. הוא כמעט ירצה לחבק את האדמה מרוב שהוא אוהב אותה - למרות שהוא מהאנשים שמתנגדים לשימוש מוקצן במילה "אהבה". המכנס שלו יהיה מלוכלך מבוץ ומקקאו במידה שווה. הוא ינסה להזכר בשירים ישראליים אבל הוא לא יצליח. בסוף הוא ישיר על לונדון.

נמשים

התגעגעתי. איך הגענו לזה שלראות אותך פנים מול פנים נהיה אבסורד?

הסתיו כבר עבר, אם אפשר לקרוא לו סתיו. אני אוהבת לקרוא לו טרום-חורף. תמיד הדברים מועכי הלב ביותר קורים לי בעונות הכי יפות. כשהשמש העגולה זורחת חמה, אבל לא חמה מידי, מאירה על שדות ירוקים ופרדסים עמוסי פירות. כשצידי הכביש מכוסים בכזה עשב רק שאפשר להתבלבל ולחשוב כמעט שאנחנו באירופה. בעונות שתמיד יש זרמי אוויר לשירות הציפורים, שנדמה שדווקא החליטו לוותר על החץ המצופה מהן ולעוף לבד, רק לעוף לבד, לעוף, לבד. משום מה קשה לי להאמין ברעיון הזה. 

נמשים

עם מדף ספרים באורך 100 מיילים (לא, לא מאה מילים. ואם המדף היה שיר... זו כבר אוטופיה).

לא ברורה לי מהות הכותרת של הפוסט הזה. אולי היא באמת געגוע? אולי זה כי נדבקתי בשפעת-האתגר-קרת?

אז היא קיימת על הפלנטה הזאת מלפני שש עשרה שנים בדיוק (אולי כמה שנים יותר)

והיום היא הספיקה לסחוב שתי עוגות גדולות ואחת קטנה ושני מגשים של כדורי שוקולד (מתנות מחברות)

ובנוסף לפספס את האוטובוס ולחזור לבית חשוך מהפסקת חשמל שנמשכה חמש שעות תמימות (מתנה ממרפי, איך אפשר בלי?)

ובעיקר לשבת מול האח הבוערת עם ספר טוב שמנתח את פו הדוב, הנסיך הקטן ואליס (מה עוד יש לעשות בהפסקת חשמל?)

אבל החלק האהוב עליה ביום הולדת הוא מילים טובות מאנשים טובים, וחיבוקים טובים שיכולים לגרום לה לבכות מאושר, ברצינות, יהיו דמעות.

נמשים, שש עשרה מלאו לנער(ה). יאללה, תשפכו את כל בדיחות ה"צעירונת". לפחות עכשיו אני צעירה קצת פחות. 

ואם כבר אליס, אסגור בציטוט הבא, שמוקדש הפעם לכל מי שהוא לא אני (או לכל מי שלא נולד במקרה בתשעה עשר בינואר):

"אין-יום-הולדת שמח!"