("אנחנו ממשיכים לצעוד והוא מפגין יכולת מקצועית גבוהה. בחושך מצרים הוא פתאום נעצר וניגש לצד. 'יש פה נקודת ציון שצריך לקחת', הוא מצביע על מקום שאני לא הייתי מוצא גם עם פנס" - התרשמותו של הכתב הצבאי שהצטרף אליך למסע...)

אתה עומד במרכז, זרועותיך מונחות בעייפות שמשויכת רק לכאלו שבדיוק סיימו ללכת מאה קילומטרים, על כתפיהם של שניים מחבריך לצוות. אתם מתלבטים לאיזו מהמצלמות הרבות שאוחזים ההורים להסתכל. כל ההורים נמצאים שם, חוץ מההורים שלך. אתה חייל בודד, את אמא לא ראית מאז אוגוסט, את אבא מאז נובמבר. אתה מישיר מבט אל המצלמה, וסוקר בינתיים את צבא ההורים של הצוות אשר פוקדים את המקום, כאילו מחפש, בכל זאת מקווה.

נדמה לך שראית את אמא שלך. אתה מסתכל, מצמצם את העיניים - היא לא אמורה להיות בהולנד? ממצמץ, לא מאמין - האם זה יכול להיות? מנסה לוודא איך שהוא - אני לא מדמיין? אתה מביט קצת ימינה, ורואה גם אותי עומדת שם.אתה מוריד את זרועותיך מהחברים שלידך, וצועד - בפישוק רגליים השמור רק ללוחמים עם שפשפת, אלינו. מחבק את סבא, ואת אמא. מנשק אותי. מוריד את כובע הצמר השחור, חושף שיער פרוע, ספוג זיעה, ומחייך אלינו את החיוך שכולנו אוהבים כל כך, שבשבילו היינו מוכנים לעשות את כל המאמץ המטורף הזה.

אני, אמא של הלוחם שלי וסבא שלו נסענו להפתיע אותו בסוף מאה קילומטרי ניווטי הבדד שעשה בשלושת הימים האחרונים. בגלל קצר בתקשורת, נסענו את כל הדרך מהמרכז לארבל כדי לגלות שאיחרנו בשעה ונשארו לנו עשרים דקות עם הבחור.

המבט שלך, המופתע, החושב-כי-הוזה, הפך את זה לשווה את זה. החיוך, ההזדמנות להתרפק על הצוואר שלך, ללטף את הזרוע שלך דרך המדים ספוגי הזיעה והבוץ. לנשק אותך, ולנשק אותך שוב, ורק עוד פעם אחת אחרונה, חביבה, נהדרת. בשביל שתלחש לי באוזן שאתה שמח לראות אותי פה. שתחייך אליי עם העיניים בצבע מדים המהפנטות שלך, אתה כל כך, כל כך יפה...

שיצלמו אותנו בגלוי ובסתר, אני מנשקת אותך על הלחי, אתה מחבק אותי וכפות הידיים שלנו שלובות כמו בוואלס. אתה כל כך מיוזע, ואני נדבקת אליך כמו למגנט, נזהרת לא להכאיב. "פעמיים 'אמרתי לך' ", אני אומרת. אמרתי לך שאחכה לך בסוף. אמרתי לך שאוהב אותך גם כשאתה מזיע כמו שרק גולנצ'יק מנווט יכול. אני מחייכת ושמה את ראשי על כתפך. לא יודעת אם חייכת גם אתה, כי אני עצמתי עיניים, מתמכרת לתחושה שלך, במציאות, קיים, בשר ודם. אני אף פעם לא צריכה דקה להתרגל אליך שוב, רק שתחזור פתאום, תהיה בבית. אתה אחרי מסע ואנחנו על הארבל המשקיף לכנרת הכל כך מלאה, ואתה לוחש לי שאתה זוכר שהחל ממחרתיים אני קצת פחות ילדונת. אתה כל כך חשוב לי, גיבור. אני כל כך גאה בך. גאה להיות שלך, שתציג אותי בחטף לחבר'ה בתור "החברה המדוברת", שאציג את עצמי בפני סבא שלך בתור "החברה של".

יש לי חבר קרבי. מהסוג שסוגר 21, מהסוג שמראיינים לאינטרנט. מהסוג שהיה ילד קטן יפה בצורה בלתי רגילה, שאהב לקרוא מנהרת הזמן ופחד מגבהים (מה חשבת, שאני אסע עם אמא שלך שעתיים ולא נדבר עליך?) מהסוג שאני אוהבת, שיש כמוהו רק אחד בכל העולם, מהסוג ש... נו, תחזור כבר הביתה!

נמשים

שאחרי כל החיבוקים מריחה כמו לוחם אחרי מסע של מאה קילומטרים, ואוהבת את זה.

הו וואו! אחד מחמשת "בלוגי היחסים" אני הטובים ביותר לפיכם? ממתי הבלוג שלי הוא בלוג יחסים? טוב, אני מניחה שהוא באמת הפך לכזה. בכל מקרה, לזכות אני לא מצפה, כי אם אתם שמים אותי באותה קטגוריה עם סניה ברור שזו הופכת להיות תחרות של מי פופולרי יותר ובזה מעולם לא הצטיינתי. המועמדות שימחה אותי נורא, זה מאוד לא ברור מאליו בעיניי. אני לא רגילה לקבל הכרה למה שאני עושה. 

בכל מקרה, בקטגוריית הבלוג הצבאי, Make Sure שאתם מצביעים לצ'רצ'יל (שהוא גם הגיבור של הפוסט הזה, כמובן). כאלו שיכתבו קיטש כמוני יש עוד הרבה - אבל מי שיכתוב צבא כמו שהוא כותב, לא תמצאו גם אם תחפשו. והקטע הוא, מופרכים ככל שישמעו לכם הדברים שלו, הכל אמת לאמיתה.

כמו שהגיבו על הפוסט הזה, "כל הכבוד לו" - הוא מסיים מסלול סיירת גולני עוד שבועיים - אם אתם רוצים לדעת מה זה אומר להיות בסיירת - טוב, תקראו את הבלוג שלו! תעשו לו טוב על הלב, מגיע לו 

(ואם כבר לפרגן, אז גם לפולחן האביב. פשוט כי אם כבר בלוג כתיבה, הוא כותב בליגה אחרת לגמרי).

דווקא נחמד לעשות בחירות כאלו בישראבלוג ממש קרוב למועד הבחירות לכנסת. אני בטוחה שהרבה שנכנסו עמוק לעניין הבלוגים והאנשים שסובבים אותם מרגישים, כמוני, שלכל עניין הבלוגיספירה יש משמעות והשפעה עצומה עליהם. לא זוכרת איזו בלוגרית ראיתי שחתמה בזמן האחרון פוסט ב"אוהבת אתכם כאילו הייתם חלק ממשי בחיים שלי", אבל לא יכלתי להסכים יותר.

כשאני חושבת על המילה "ערגה" אני חושבת עליך ישן לידי, והריסים הארוכים שלך שקטים והשפתיים שלך צמודות ורכות, ואני מתבוננת בך ישן ומחייכת לעצמי. אני חושבת עליך עם שמפו בשיער הצבאי הקצוץ, מחייך חיוך נוטף מים ואושר. וחושבת - כמה שאתה יפה בעיניי, וחושבת - כמה שהדמות שלך גברית כל כך וילדית כל כך בו בזמן. וחושבת - ערגה.

- - - - - -

יש הרבה רגעים שקורים בחיים, שתוך כדי ההתרחשות שלהם אני מרגישה שכן, את הרגע הזה אני אזכור. זכרון לפרטי פרטים, כאילו מצלמה סובבת אותי מסביב ומסריטה את כל החלקיקים הקטנים שמרכיבים את אותה הנקודה בזמן. וככה גם אזכור את הרגע ההוא - אנחנו יוצאים מאולם הקולנוע מחובקים. עוברים את המסדרון שמוביל את כל הצופים בדרך פלא מפותלת החוצה, כמו מאפשר להם זמן לעכל את המעבר חזרה אל המציאות. ולפתע הכל נעצר, אנחנו בפינה בין הפנים לחוץ, בין החום לקור, בין הריחוק של כל הזמן האחרון לבין הקרבה של אחרי. הכל נעצר, ובאותה הפינה נעמדנו והתחבקנו. זה לא נשמע כמו משהו מיוחד, אני יודעת. אתה שלי כבר כמה חודשים וכל כך טוב לי להיות שלך ככה, אבל עד שלא ישבנו ודיברנו ככה, שעה וחצי על כסאות כחולים בפיצריה ועל הכל, ועד שלא הסתכלת עליי בסרט וניגבת לי את הדמעות, לא יכלתי להרגיש קרובה אליך כמו שהייתי פעם. נכון, אין לנו זמן לדבר ארבע שעות כמו פעם, אבל הנה, באותה הנקודה ההיא, בפינה של היציאה מאולם הקולנוע, כשחיבקת אותי, רועדת בשמלה קיצית באמצע החורף - הרגשתי שוב את הכל. את הכמיהה הזאת לדעת כל סיפור קטן מהילדות וההתבגרות והבגרות שלך, לדעת כל מה שעבר ועובר עליך, ללמוד אותך עד כל הפרטים הקטנים. לשבת ולדבר איתך שעות על שעות, לחקור את הפינות הנסתרות שלך ולגלות לך את שלי. זה למה, באותה נקודה, כשהשפתיים שלך נצמדו ברכות לשלי, ידעתי שאת הרגע הזה, מכולם, אני אזכור. נשיקה אחת מבין אין ספור נשיקות - ודווקא היא הנקודה שלה חיכיתי, כשהצביטה הזו שתפסה לי את הסרעפת עד עכשיו, של געגוע לכל מה שהיינו, געגוע לכל מה שאתה, השתחררה אצלי. ובנשימת ההקלה הזאת חיבקתי אותך וצחקתי, ואת כל מה שכתבתי עכשיו סיפרתי לך כשהנחתי את הראש שלי על הכתף שלך במעלה המדרגות הנעות, ובדרכים העקלקלות במונית השירות, ומול המוכרות בגלידריה הנהדרת. זה לא רק שטוב לי כי אני רואה את המבטים של הנערות הצעירות שמקנאות כשאני מנשקת אותך בהפגנתיות לפעמים, להראות שהנה, פעם אני הייתי המתוסכלת מהצד ועכשיו יש לי את מה שתמיד חלמתי עליו - כי זה לא ה"מה". זה ה"מי", זה אתה, ובתכלס לא באמת אכפת לי מה הילדות ברחוב או הקוראים של הבלוג שלך או אחותי הקטנה חושבים. זה אתה, וכל פוסט שאני כותבת עלינו עדיין מרגיש כאילו אני לא לגמרי מצליחה להעביר כמה שטוב לי איתך, כמה שטוב לי אותך, כמה שאתה משהו כל כך יוצא דופן בעיניי. שאין כלום שדומה לך, ושזה מדהים אותי שאין כלום שדומה לך, כמה שאתה אתה. והמילים שלך מחזיקות את הלב שלי ואותן אני לא יכולה לשכוח, כמו שמעולם לא הצלחתי לשכוח אותך. והמבט שלך אליי, והמבט שלי אליך, כאילו העיניים שולחות כל כך הרבה חום דרכן... ואני יודעת שכל זה הוא רק ההתחלה. וזה עושה לי כל כך טוב.

נמשים.