זה feels like home של אדווינה היינס, לאנשים הלא ספונטניים מביניכם. והוא כאן כדי שתשמעו אותו. כן כן, עכשיו.

כשאנה פתחה את העיניים, זה היה חמש דקות לפני שהשעון המעורר העצבני התחיל לצפצף.  היא דווקא שמחה, להרוויח עוד כמה עשרות שניות להתכרבל במיטה, להתעטף בשמיכת הפליז האדומה והרכה, החלומית, זאת שלא כיסתה כראוי את כפות הרגליים שלה (הרי השמיכה כל כך קצרה, והיא כל כך ארוכה...). אז היא שכבה שם ועצמה עיניים בחיוך מנומנם, כאופייני לשעות אלו של לפנות-בוקר.

אחרי שירדה במדרגות אל המטבח, היא הופתעה לגלות את אמא מניחה על השולחן צלחת הגשה לבנה ועמוסה להפליא בפנקייקים טריים. "זה יום ההולדת של אחותך, שכחת?"אמרה. כמובן שהיא לא שכחה מי הצאצא המועדף, שליט האלפא הכריזמתי. אבל שום דבר לא יכל להרוס לאנה את הבוקר הנפלא הזה שהיה היתה כבר עמוק בתוכו, ואם בצלחת שלה מונחים פנקייקים חמים בסירופ מייפל נפלא, איזו סיבה יש לה להתלונן? אז היא רק ישבה ולעסה בהנאה, מתענגת על דקות השקט האחרונות של הבוקר.

בחוץ, באופן מפתיע משהו, היה נפלא. האוויר היה די קריר, כזה שבדיוק התנרה מהגשם שהרגע הפסיק לרדת. וכשהתחיל האוטובוס לנסוע, אנה מצאה את עצמה, כרגיל, משעינה את הראש על חלון הזכוכית הגדול. מרכזת את מבטה בשדות החולפים, בקווי החשמל שנעשו צרים ורחבים בהדרגה וחוזר חלילה, ובענן בנקודה ספציפית שיכלה להשבע שכמה שנים לפני כן היה בו חור בצורה של מלאך. וכשהתמקדה באחד העננים שנראה כאילו יצא מציור שכזה של שמן-על-בד, והנה קשת - קשת בענן, צבעונית כמצופה מסוג כזה של תופעת טבע, מולה. "זה לא מפתיע", חשבה אנה לעצמה. קשת שלמה. חצי מעגל בצבעים חיים ושקופים, מהאדמה דרך מחבוא בענן, וחזרה אל מקום המבטחים שם למטה בצד השני. "בחיי", חשבה. "דבר כזה לא רואים בכל יום".

נֶמָשִׁים

אבל הכי חבל שלא היתה לה מצלמה בהישג יד באותו היום. המון פריימים שחיכו ללחיצת הכפתור שלא קרתה. וזה היה היום האחרון של אוקטובר.

כמו חתול שנלחם בבובה פרוותית, כמו כלב על חוף הים שאורב כמו צייד לצל של עפיפון, כמו דגים ששוחים לכיוון מקור האור

אנחנו נצמדים למה שאנחנו רגילים לעשות, לאינסטינקט הבסיסי

של לרקוד לצלילי המוזיקה, של לחייך כשקוראים הודעה מקסימה, של לעצום עיניים בעיצומו של חיבוק אוהב

ואם הטבע מורה לנו לעשות ככה, כנראה שיש לזה סיבה

אז בואו נסמוך על היקום שהוא יודע מה טוב בשבילנו

(גם אם נדמה שיש לו משהו ספציפי נגדי).

נֶמָשִׁים

אחרי כל עניין שחרור המחבלים, פרנואידית שכמוני מתחילה לפחד מרעמים. מישהו בא להגן עליי?

משהו מוזר, מוזר בהקשר של עוצר נשימה, מילולית עוצר נשימה

כמו ברגעים שאתה מבין משהו גדול, כשהוא נתפס ונקלט בחיישנים הכי רגישים, 

רק בלי לדעת מה הרגע הבנתי

כאילו הקיום שלי הוא קו והיד שמציירת אותו רעדה לרגע

כמו ההרגשה שהיד שלך רועדת

פתאום בלי, סיבה

אבל שכל הגוף רועד, ולא פיזית דווקא

כזאת הרגשה שקשה להסביר אבל קרתה לי בדיוק

כאן

אני חושבת שהבנתי מה הבנתי

אני אוהבת יותר מידי.

וקשה לעמוד בציפיות של כזאת אהבה. זה למה זה מתרסק אצלי. או שאולי אני לא מבטאת את זה. כן, גם זה.

ואני יודעת יותר מידי וגם פחות מידי, ואני יודעת שאני תמיד אומרת דברים כאלו, ניגודים סותרים פרדוקסלית באותה נשימה

אבל אני חושבת שהפעם זה נכון אולי

זה הרי תלוי בהקשר, אתם יודעים. הכיוון אליו יורים את החץ

אבל הרוח מפריעה והיא נכנסת לי לאוזניים וגם ככה קשה לכוון בחושך בלי שום עזרה.

לא אף אחד לא אמר שזה יהיה קל

אף אחד לא אמר שזה יהיה קשה עד כדי כך.

מה שזה לא יהיה, זה עוד לא קרה

אבל אני מפקפקת ביכולת שלי להתמודד כשזה יגיע

הקשה הזה

מהסוג שגורר אחריו מבטים מבוהלים ברחוב

ושבכל צעד שלו הרחמים שלו ושל כולם מתמגנטים אליו

ויצליחו להרחיק אותם רק עם הדחייה של מגנט משני

כי הרע סולד מהרע והטוב סולד מהטוב

אני מניחה שזה למה כשטוב לי אני מחפשת מישהו לעזור לו

בגלל המשיכה הזאת הטבועה בגנים של מינוס לפלוס ולהפך

ושוב מהתחלה

נֶמָשִׁים

בתאוריה אני דווקא בסדר גמור, אפילו מעולה