שמועות הגיעו לאוזנינו על מסלול הליכה משגע, שמפסגתו, כך שמענו, נשקף הנוף היפה בעולם כולו. הבטנו אחד על השניה במבט מפענח. "את מוכנה?" שאל הבחור שלי. "לא נעשה את זה אם את לא רוצה". חייכתי. לפעמים זה כל מה שצריך.
ככה מצאנו את עצמנו, בלי שתכננו, במעלה השביל. המסלול לא היה ממש ברור לאף אחד מאיתנו, אבל המשכנו. בהתחלה היה המסלול בנוי גבעות קטנות, פסגה אחרי פסגה, הישגים קטנים. כשטעינו בדרך, לא היססנו לחזור ולנסות שוב. ככה המשכנו, מונחי מצפון ולא מצפן, והשביל הלך והפך תלול יותר ויותר. הגבעות הפכו להרים. המשכנו במעלה השביל, כשלבבותינו פועמים בקרבנו. ידענו - רק עוד מעט, ואנחנו בפסגה.
ואז הגיעה הנקודה שכבר לא יכלנו להמשיך ממנה. כלומר, רצינו מאוד - אבל המעבר הצר והתלול שפסענו בו עד אז נחסם בסלע גדול מימדים. "אנחנו נצליח", אמרתי, "רק צריך לעשות את זה בזהירות". הבחור שלי לקח נשימה עמוקה, וכשכל האוויר המרוגש עצור בריאותיו התחיל להזיז את הסלע. מיהרתי לעזור לו. השקענו המון מאמץ, ונדמה שאין כל שינוי. זיעה ניגרה ממצחנו, והסלע בשלו. פרצופי התעוות מרוב מאמץ, דמעות של כאב נורא כבר תכננו את דרכן החוצה מעיניי, ותוך כדי שאנחנו מנסים, אמר לי הבחור שלי "אני מצטער". "זו לא אשמתך", חייכתי חיוך סובל. "בוא נסיים עם זה כבר. עד הסוף. אנחנו יכולים". אחרי עוד כמה דקות של אנקות מאמץ מצד שנינו וגניחות כאב מצידי, הסלע זז ופינה את השביל. הבטנו אחד בשניה, בקושי נושמים. "סליחה אם זה לא מה שציפית", אמרתי בעיניים עצובות. "זה בסדר", אמר הבחור שלי. זה באמת היה בסדר, אבל באותו הרגע רציתי שהוא יחבק אותי ויגיד שאנו נהדרת. שהוא אוהב אותי. אבל אז הוא חייך, ולפעמים זה כל מה שצריך, ותפסתי במותנו ומשכתי אותו לחיבוק רך ומבין. "אני לא יכולה להמשיך עכשיו", לחשתי לתוך צווארו של הבחור שלי , "אבל עוד נצליח. למרות שיש לי הרגשה שההמשך לא הולך להיות יותר קל, השמועות אומרות שזה שווה את זה..." הוא נישק אותי נשיקה של נחמה ותשוקה ואיפוק. נשכבנו על הגב ועצמנו עיניים. הגוף שלי עדיין פעם בכאב, אבל לא היה לי אכפת. כל מה שהייתי צריכה כדי לטעת בי חיים מחדש הוא לפקוח את העיניים לרגע, ולראות שהוא לידי. כמה אני שמחה שמכל האנשים בעולם אני דווקא איתו עכשיו. עצמתי את העיניים בחזרה, והשחלתי את כף ידי לתוך כף ידו של הבחור שלי, וחייכתי, למרות שאף אחד לא יכל לראות. ידעתי שיום יבוא ונאזור אומץ, נעלה במעלה השביל האתגרי, לאט לאט, עד שהפסגה תתגלה לעינינו, ונרוץ אליה בכל כוחנו, ונגיע, נגיע לפסגה, ונצחק ונצעק מרוב אושר, ננשום אוויר פסגות, ונראה את הנוף היפה בעולם. וזה יהיה יותר טוב מכל מה שיכלנו לדמיין.

נמשים.

זו המציאות שלנו, ואני מזריקה אותה עמוק לתוך הדם באובססיביות, מזועזעת מאיך שהאנשים מסביבי מבלים וחיים כרגיל, ואיך בפייסבוק שלי יש סטטוסים של נוער הדרום שמספר על טילים ומקלטים ולצידם, בשיא הנונשלנטיות, תמונות ממסעדות ובילויים של צעירי המרכז השאננים. איך אפשר?? אין בכם אמתיה, הבנה, רצון להבין, רגשות אשמה, משהו? אני בביתי המוגן שהרחק מטווח הסכנה הממשית, עוקבת באובססיביות מוגזמת אחרי כל אזעקה, קוראת בעקביות כל כתבונת בynet, סופרת ויודעת את כל המספרים והמקומות והשעות, מדווחת על זה לאנשים סביבי בתדירות קצת מעיקה. במחשבה לאחור, לפני שלוש שנים היה מבצע עופרת יצוקה. הייתי אז ללא צל של ספק בוגרת ומבינה, ומה אני זוכרת משם? נאדה. היה מבצע, היו טילים בדרום, היתה כניסה מאסיבית של צה"ל לעזה - וחוץ מהשורות הכלליות האלו אני לא יודעת להגיד לכם כלום על המבצע הזה, שהתרחש כאן, בישראל, לידי, כשאני הייתי בהחלט מסוגלת להבין מה קורה סביבי. ועכשיו לפחות זה, אם אני מסוגלת לקלוט ולהבין אני אעשה את זה עד הסוף - ואסביר להולנדים של המשלחת ששואלים אותי אם קורה משהו בארץ על הכל בפרטי פרטים, בין אם הם רוצים לשמוע ובין אם לא. ואני בקיאה בשמות ובנתונים ועוקבת אחרי כל פיסת מידע שהותרה לפרסום כדי לדעת לאן זה מתקדם. אם אני חיה כאן, עכשיו, מחובתי ומרצוני להבין עד הסוף מה קורה פה. ראיתי סטטוס של בחור תל אביבי (בלוגר מפורסם מאוד לשעבר) שכותב "בקצב הזה בקרוב אני זה שאצטרך להתארח אצל חברים מהדרום" וזה העלה לי את הסעיף. אפילו לא היתה פגיעה בתל אביב וכבר הם מרגישים יותר מסכנים מכל עוטף עזה שכבר שלוש שנים חוטפים התראות לא צפויות, ומאז תחילת המבצע ספגו יותר מאלף טילים (שחלק לא מבוטל מהם יורט על ידי סוללת כיפת ברזל שמצליחים מעבר לכל דימיון ומצילים כל כך הרבה). וחוץ מזה, כל השאננות הזאת, מה קרה ל"כל ישראל אחים", אנחנו עם שיודע לספר מילים יפות מרחוק ולתמוך בהקדשת שירים בגלגלצ, כל עוד זה לא מגיע אלינו, כל עוד אנחנו חיים כרגיל. כל עוד אנחנו נמשיך לצאת לאכול סושי ולקנות בגדים, לחגוג ימי הולדת במסעדות ומסיבות, לצאת לשתות בברים ולהתמרמר על סיום סאגת דמדומים. והשאננות והאדישות האלו גורמים לי לרצות לקחת איזה גוש פחם בידיים ולדחוס אותו ליהלום, או לפחות לצאת לכל מקומות הבילוי ההם ו... ולא יודעת.

ואומרים "אתם יכולים לישון בשקט, יש חיילים ששומרים עלינו", אבל בדיוק בגלל זה אני לא יכולה לישון בשקט, אני לא רוצה שתשמור עלינו, אני רוצה אותך בבית ובטוח ומוגן. אני רוצה להגן עליך בעצמי, להגיע עד להיכן שאתה לא נמצא, ופשוט לתפוס לך את כף היד ולברוח בכל הכוח. זה כבר מעבר לעניין שכל כך קשה לי לראות אותך סובל, מעבר לזה שכל כך קשה לי לשמוע את הקול שלך שניכר עליו שלא יודע מה הולך לקרות, זה כבר מעבר לאי נוחות - זה חוסר בטחון וזו אי-ודאות. יכול להיות שאתה סתם יושב מקורקע, למרות שאני בספק. מאז תחילת המבצע הזה הדבר שהיה לי הכי חשוב הוא לשמוע שאתה בסדר, איך אחרי כל ה"השיחה מועברת לתא הקולי" שמחתי לראות את השם שלך והתמונה שלנו מופיעים על הצג. גם אם אתה כן יוצא לעשות עכשיו משהו מבצעי או הגנתי כלשהו, אני רוצה לראות אותך ולו לרגע, לתת לך חיבוק ולא לרצות לעזוב, לטעון קצת גם אותי וגם אותך, להרגיש אותך איתי לרגע. אני לא באמת יכולה לחכות לזה חודשיים אבל אין לי ברירה - אני אחכה ואני אראה אותך ואני אהיה מאושרת. בינתיים אני דואגת לך מרחוק, מחבקת אותך מרחוק, אוהבת אותך מרחוק. את הפזמולדת שלך אתה תחגוג עמוק בצבא, אבל אני מחכה לך בבית. 

נמשים

שמופתעת להיות במומלצים, אבל לא רק לי מגיע - זה החייל האמיץ שלי. ואותו באמת מעניין לקרוא (ותעשו לי טובה - אם אתם באמת עושים את זה, תשאירו אצלו סימן. שידע. תשמחו אותו קצת)

לפני שנסע לצבא השבוע, היא החליקה את בקבוק הבושם הישן שלה, התפוחי, שנותרו בו רק עוד שאריות אחרונות שלה, לתוך התיק שלו. באחד הימים הקרובים ודאי ייזרק אותו התיק בחזרה בבסיס באדישות צבאית מתוסכלת האופיינית לאותם בחורים. ויישבר הבקבוק. ובפעם הבאה שיפתח את התיק יריח המפקד וילגלג, "מה קרה, טוראי סמית', חברה שלך התפוצצה לך בתוך התיק?" והוא יענה, בספק חיוך ספק כעס, "נכון". והיא בכוחותיה ומחשבתה תרגיש, ותשב בחדרה ותצחק לעצמה צחוק מרושע, צחוק מכושף, צחוק מאוהב.

להם אני לא מספרת כמה אושר מציף אותי כשאני מתעוררת לידך לבושה בחולצה אדומה שלך, וכמה הפה שלי קטן מידי בשביל החיוך הגדול שמופיע על פניי כשאתה פוקח עיניים לעומתי, ואיך פעם אתה שלפת לי מברשת שיניים מהמגירה שלימים תשאר ליד הכיור כסימון טריטוריה, ובחשת בשערותיי והבטת אליי כל כך עמוק שלא נותר לי אלא לעצום את העיניים ולהתענג על הרגע. ולהם לא מגלה שיש לי נקודת חן בצד שמאל של קצה הצוואר, למטה, ואחת שני סנטימטרים ומינה ולמטה, ואחת אחריה, ממש מעל החזה, כמו מסלול מחושב לנשיקות. ולא מספרת איך חיככתי את הרגל שלי בשלך מתחת לשולחן בארוחה המשפחתית, כמו שתמיד דמיינתי שאעשה, ואתה לחשת לי באוזן בחיוך "לא כאן". ולא מספרת איך כל פעם כשאני שוכבת על הספה בבית ורואה סרט אני מדמיינת אותך לצידי, ואיך אני מחייכת כשאני מגלה הודעה ממך עוד לפני שקראתי אותה, ואיך בלילות במקום לחבק אותך אני מחבקת כרית וחולמת אותנו. ולהם אני לא מספרת שאני חוזרת וקוראת כל מה שאי פעם כתבתי עליך - גיליתי שתיעדתי את אותן שיחות יחסינו לאן טרם קרו, כתבתי את כל שהרגשתי על הדף כאילו זה מה שיעשה את ההבדל הפעם. ושכמו אז אני עדיין מתגעגעת אליך כל הזמן, וכמה שאני אוהבת את ההרגשה הזאת שצורבת את הבפנוכו שלי בקרמל רותח ומתוק, שיש לי מישהו לחכות לו, והמישהו הזה הוא אתה, והפעם גם אתה מחכה לי. להם אני מספרת שטוב לי איתך. לך אני מנסה לספר עד כמה. ועד כמה רך הוא המבט שלך כשאתה קורא את המילים האלו, ועד כמה רך החיוך ועד כמה רך המגע. רך ורך ורק שלי ואיך המחשבה הזאת מחבקת לי את הלב ואת הקיום שלי בזרועות ארוכות וחזקות.

והקטע הכי טוב בכל הסיפור, הוא שאני מתקשרת אליך בוכה. כל הפגיעות נוזלת לי מהעיניים ונשברת לי בקול ואתה הראשון שאליו אני מתקשרת. וכל אותן מילים בודדות שאתה אומר לי גורמות לחום של הדמעות להיות נעים יותר לרגע, והקול שלך מלטף לי את הלחי מרחוק. כל מה שרציתי הוא שתהיה המגן שלי מהעולם הזה, לא רציתי שתספוג את המכות במקומי, רק שתרכך קצת את הפגיעה. אתה גם מסוגל להחזיר להם בחזרה את כל מה שזרקו עליי (אולי יום אחד אני אוכל ללמוד את זה ממך). ולפני שכולאים אותך אתה מספיק לומר לי את כל מה שאני צריכה לשמוע, ואיך שהוא נשבית בקסמיי, בחיי, נשבית בקסמיי, מי היה מאמין. מעבר לעובדה שאתה כל כך טוב לי, כל הסיפור שלנו נוטע בי אמונה כל כך חזקה שיש צדק בעולם. שלא סתם אני אומרת שיהיה טוב, כי אם זה הסתדר על הצד הטוב ביותר, כך יקרה גם עם כל השאר. כל הדברים בחיים שלי הולכים ומתיישבים בשורה המסודרת בדיוק בסדר שאני אוהבת, לבושים בסוודרים צבעוניים ומושיטים לשון אל טיפות הגשם ואל מרפי. יש לי אהבה וחברים ועבודה ואולי, מי יודע, עתיד. וגם בתור האושר הזה יש משברים שהם כבר חלק מהשגרה, אבל כל בכי שכזה משחרר אפילו יותר מהגשם הראשון, אחריו אני יכולה לנשום כל כך טוב, וכל הגוף והלב שלי זורמים יותר בשקט. וכרגע אולי לא הכל מושלם, אבל החיים שלי הם כמו מרוץ חלזונות שכזה - בכל נתיב יש התקדמות תמידית ונחושה, לאט אבל בטוח, וכולם יגיעו אל קו הסיום, עכשיו רק נותר לחכות בציפייה לראות מי יגיע ראשון.