"כן, אבל אני לא תמיד אהיה כאן בשבילך", אתה אומר, ואני כבר יודעת מה עומד מאחורי המשפט הזה. אני יודעת, אני מכירה את הפחד הזה שבך - המחשבה על כל מה שיש בחוץ משגעת אותך. טוב לך איתי. יש לך חברה יפה וחכמה, שמבינה אותך ושאכפת לה ממך מאוד. אבל משהו מכרסם לך את המחשבות ולא נותן לך לשכוח שיש עוד בחוץ שהן לא אני. אתה לא רואה שום סיבה להפרד ממני, אבל המחשבה שאני אהיה הראשונה והאחרונה שלך לא מוצאת חן בעיניך בכלל. 

"אין לחזור לאחור, קח תחתום בפינה" מתנגנות לי המילים ברקע כשאני חושבת על המחשבות האלו שלך. זה מפחיד, חבר. לא רק אותך. זה מין פחד אנושי מובנה, המחויבות הזאת. כולם מפחדים מזה. אנשים מטבעם נוטים להתעסק בהשוואות. אנחנו אף פעם לא נהיה שלמים במאת האחוזים עם שום החלטה, כיוון שכשאנחנו בוחרים משהו על פני משהו אחר, ויתרנו על משהו שיש לו גם ייתרונות, ובחרנו משהו שיש לו גם חסרונות. לכן לנצח נמשיך לחשוש שאולי אנחנו מפספסים משהו טוב יותר, שאולי הבחירה שלנו לא היתה הכי טובה מכולן. גם אני מפחדת מהטוטאליות הזאת, גם אם זה לא נראה לך ככה. מפחידות אותי המחשבות על העתיד, מלחיצות אותי השאלות האינסופיות שעולות לי בראש בעקבות המחשבות האלו. זה מין מעגל קסמים של דפיקות לב שפועמות את המילה "הצילו". וזה מרתיע - אבל...

אני לא רוצה אותך כי אני רוצה חבר לחורף, אני לא רוצה אותך כדי שיהיה מי שישביע את הרעב שלי למגע, אני לא רוצה אותך כדי שיהיה לי למי להתקשר. אני מתכוונת, גם, כמובן, אבל את זה כל אחד יכול למלא. אבל אני לא רוצה "כל אחד". אני רוצה אותך, את החבר הכי טוב שלי, שמכיר אותי מאז שהייתי ילדונת כחושה בת חמש עשרה, ועניין אותי מהרגע הראשון. שיודע לגרום לי לצחוק ומעז לראות אותי בוכה. אותך, שמבין את הפחדים שלי ואת ההצלחות הקטנות שלי, ובמחשבות הפשוטות שלך מסוגל לגרום לי לזהות דברים בעצמי שלא הכרתי. אותך שמכיל אותי כשאני לא מסוגלת להכיל את עצמי. 

אותך, החבר הנהדר שלי. לא סתם המשכתי תמיד להלחם על תשומת הלב שלך ועל הנוכחות שלך בחיים שלי. אני מעריכה אותך מאוד, בספק אם אתה יודע עד כמה. אתה אחד האנשים האינטליגנטים והמעניינים ביותר שפגשתי מימיי, וללא ספק היפה מביניהם. העיניים שלך יכולות לי לגרום לי לרצות לטרוף אותך, ועוד אתה הנמר מבין שנינו... אתה מצחיק, אתה סקרן, אתה לא מפסיק לחקור ולנתח את מה שקורה סביבך ואת מה שקורה לך. אתה קורא את הסביבה שלך בדיוק משגע. אתה חי כל רגע במודעות מוחלטת לכל מה שקורה בו. לחיות את החיים, בעיניי, זה לא ללכת לעשות באנג'י או לעשות טיול בדרום אמריקה. לדעתי לחיות את החיים זה לשים לב לזה שמשהו בראש מרגיש שונה, זה להבחין מה קשה ולקחת החלטות מודעות כדי להשתפר, זה להרגיש את השיפור כשהוא קורה. הבנתי את זה אחרי הרבה זמן איתך. בכלל, אתה יודע שאתה "כל כך" בעיניי. לא סתם התבסס לך כזה מקום גדול בלב שלי. לא סתם אני דואגת כשקשה לך, ומפחדת כשכואב לך, וכועסת כשאיזה מישהו מרשה לעצמו להתייחס אליך בלי הכבוד שמגיע לך. לא סתם הייתי מוכנה לנסוע לארבל לחכות לך בסוף המסע, לא סתם אני אעשה הכל כדי שתרגיש שאני בשבילך גם כשלא קל (גם אם ה"לא קל" הזה הוא בגללי). לא סתם אני שלך.

אני לא מבקשת ממך כלום. אולי בעצם, דבר אחד - אם אתה מחליט שאתה איתי, אז תהיה איתי. בלי מחשבות על העתיד. מה זה משנה אחר כך. ממילא אנחנו לא יכולים לדעת מה יקרה, אז מה הטעם להתעסק בשאלות היפותטיות?

אנחנו פה, ביחד, עכשיו. 

וזה כל מה שאני רוצה.