לפני מספר ימים ושבוע היא עמדה ביחד עם עוד קבוצת עוד-לא-חברים באולם קבלת הפנים בשדה התעופה. כל אחד מהם חיכה למישהו, או מישהי, ספציפים. הם לא נפגשו מעולם, מלבד מספר קומצי מילים שנשלחו דרך המרחב האינטרנטי. אבל למרות זאת, משהו בהם היה בטוח שהם הולכים לחבב אחד את השני. אפילו כמעט לאהוב. כשחיכתה שם, בחור בדיוק עבר את הדלתות, חזרה הביתה משהות בניו יורק, כך שמעה לחשושים מהצד. החברה רצה אליה בזרועות פתוחות של ממש, ובכזה אושר אוהב, שדמעות אמיתיות עלו לה בעיניים. לא היה לה ברור אם אלו דמעות של קיטש, או הזדהות, או קנאה, אבל דמעות הן היו. בחוץ, מאוורר התקרה שבפרגולה הסתובב למרות שלא היה מחובר לחשמל. זה היה יום סוער, היא אמרה, במבטא שהיה הולם את קולו של המספר בסרט הישן של פו הדוב. לחשוב, לחשוב, לחשוב, היא היתה לפעמים משננת לעצמה את המוטו. כי ברגע שתפסיק...
הם הרימו כוסית לחיי מזג אויר טוב כל עוד הם ביחד, כמו חברים טובים מזה עידנים. כשנאלצו להפרד מסיבות מובנות ולחזור לשגרה, הגשם התחיל לטפטף. כמו מחוסר בית בחיפוש אחרי מחסה או חולה צליאק שעומד במבט מתוסכל מול מדפון המוצרים נטולי הגלוטן במכולת, הוא ניסה להבין את טיבו של העולם הזה, את סיבותיו, את סודותיו. הוא תהה על קנקנו. עמד, בהה באוויר, ותהה על קנקנו. אמנם לאחרונה הוא לא כותב הרבה, וגם כשכן כותב הוא איננו ברור כלל, אבל תמיד ידע שהמילים שימשו לו נחמה מסוימת. אפילו נחמה מהשמחה, שהיא כשלעצמה יכולה להיות מעייפת. תמיד יהיו דברים שיגרמו לו להתגעגע - שלטי דרכים, התחלות של שירים, חיילים במדי ב', המהום השקט של הלילה לבד. אז הוא רק יצטנף בתוך עצמו, בשקט, לאט, וינשום. יתלטף עם עצמו בראשו, יתכרבל אם סיפור אהבה מתקתק על זוג מחייך אחר, ועם כמה תרופות טובות נגד כאב ראש. במכנסי טרנינג מהוהים, מהסוג שמותר ללבוש רק בבית, הוא יתקפל מתחת לשמיכה הנוטה להכביד בנוחות את משקלה עליו, ויחכה ביקיצה מוקדמת לשעון המעורר שיצלצל בעוד ארבע דקות וחצי. יהיה לו זמן להביט באור שבוקע מהחלון, לתהות לגבי המקום בו השאיר את נעליו, להרגיש את החותם שראשו השאיר בכרית אחרי הלילה הארוך, ואפילו להרהר בדיוקי שפת אימו. אחרי ארבע דקות הוא יקום, ויכבה את השעון שטרם הספיק למלא את תפקידו. הוא יצא מהבית, בטרנינג, בשעה חמש חמישים ואחת לפנות בוקר, וילך ישר, פשוט ילך ישר. יזכר בשיחת אליס עם הזחל אפוף העשן, ויאמר בליבו שאכן אין לו יעד מוגדר אליו חייב להגיע. אז הוא הולך, ואז הוא רץ. עוצר להתנשף, שעון על ברכיו. אסור לו לבזבז את כל כוחותיו מיד עם ההתחלה. מסע ארוך לפניו. הוא תולש את השעון מהיד. הוא ממשיך ללכת.
היא השאילה אוזניות ותחבה אותן עמוק באוזניים. ילדה אחת הלכה במעגלים וגרמה לה לרצות לעשות משהו, כל דבר, כדי לגרום לה להפסיק. בכלל, היה בה חשק, כמעט תשוקה, לנפץ משהו על הרצפה. עדיף משהו בעל ערך. נמאס לה מהיום הזה. היא רצתה שייגמר, שפשוט יגמר. היא לא ידעה בדיוק מה היא רצתה שיגמר, אבל היא רצתה שהכל יפסיק להטריד את הקיום שלה ככה. נמאס לה מאנשים טיפשים עד כדי הרתחת עצבים. נמאס לה מההרגשה הזאת שמשהו מטריד אותה, שמשהו מציף אותה, מחכה להתפרץ. נמאס לה להתפרץ. ונמאס לה לכתוב על עצמה בגוף שלישי.
נמשים
משהו קטן וטוב: לבכות את כל מה שמציק לך. וגם, אנשים שאפשר לבכות איתם. אני כזאת בכיינית, אמרתי את זה פעם?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
