אני אוהבת להתעורר בבוקר השני ברציפות באוהל קטן אחרי ליל רוח סוערת. אני אוהבת לזחול החוצה ממנו, להכין לי תה על גזיה ופינג'אן, ולשתות אותו כאילו היה הדבר הטעים ביותר עלי אדמות. אני אוהבת את ים המלח, שכחול יותר מהעיניים שלי, מתכהה ומתבהר חליפות, טומן בתוכו הרבה יותר משאפשר יהיה לדמיין. אוהבת את העננים הרכים של לפנות בוקר והשמיים הנצבעים בצבעי רומנטיקה בזריחה במצדה, את הפליאה הישראלית של לראות את השמש זורחת דווקא מכיוון המים במזרח. את מסלולי הנחלים המפתיעים בדרום, ועוצרי הנשימה בצפון. את הריאות הירוקות הקטנות במרכז. את היער "שלי", על כל הפינות שבו. את המעיינות הסודיים בצפון שמוכרים רק ליודעי דבר. את עצם הרעיון של קיבוצים. אני אוהבת את זה שאני מסוגלת לשכב על הגב ולהביט בעננים מתערבלים להם בנחת. אני אוהבת לצלם את דגל ישראל שמתנוסס לפני נוף חובק עיניים. את החופים בשעות שאף אחד לא נמצא בהם. או שכולם נמצאים בהם. אני אוהבת סופרים ישראלים שכותבים על אהבה, ומלחמה, ויוני דואר. אני אוהבת את השפה העברית על ביטויה המיוחדים ופעליה בעלי המשמעות. אני אוהבת לראות את החותמת של יפו על התפוז שלי. את התיירים שבאים לחודשיים ועוזבים בהרגשה שטרם מיצו את מה שיש לארץ הזו להציע. את הבטחון בו ישראלים יכולים לשאול זרים גמורים שאלות לא בהכרח לגיטימיות, ועדיין לקבל תשובה. אני אוהבת לראות חיילים מחייכים. מגיע להם. וגם ילדים שרואים עליהם שטוב להם פה. אני אוהבת להסביר להם על עצי השיטה עמוקי השורשים, ועצי הקטלב אדומי הגזע, לגולל מיתוסים על אהבת האלון והאלה. אני אוהבת שגם כאן יש לפעמים עצים שעומדים בשלכת. את האווירה המיוחדת שאופפת את ירושלים, שאליה אי אפשר להתכחש. את דו הקיום שאנחנו חיים בו גם בינינו לבין עצמנו. אני אוהבת משוררים ישראלים, ויש מהם כל כך הרבה טובים. אני אוהבת לשמוע לפעמים שירים שמזמרים על "שם הרי גולן, הושט ידך וגע בם", ואני אוהבת את זה שיש אנשים שעדיין מצליחים להתחבר לכל האהבה שנוטפת מאותן מילים. אני אוהבת את מתי כספי, שלמה ארצי ושלום חנוך. אני אוהבת במידה מסוימת גם את זה שהפכנו למדינה שהצבא הוא כזה חלק ליבתי שלה. אני אוהבת להיות ישראלית בחו"ל, ואוהבת לחזור הביתה לעברית של הפרסומות בשדה התעופה. ככה אני ועוד הרבה ישראלים, יוני דואר, Homing peigon, הומינג, תמיד חוזרים הביתה.
אם יש בי אהבה היא תיאמר בשקט, אם יש בי שורשים הם מתארכים לאט...
אני מתגעגעת, ללא מעט דברים, לכמה אנשים טובים, לעשרות מקומות ונקודות על ציר הזמן עד כה.
ילדות ופשטות, אלו דברים שאין להם תחליף. הם טבולים כולם בארגז חול של תמימות. בימים המתוקים של גן חובה שבהם לא הבנתי למה המבוגרים רבים בכלל, למה צריך מלחמות, שפשוט ייפגשו ויעשו שלום! הימים המצוטטים לנצח שלי, המלאים עד קצה המכסה בשאלות פילוסופיות שהייתי מעלה, כגון "אמא, אבא, אם תמותו לפניי, מי ייתן לי לאכול?" (את הציטוטים המביכים עד כדי הכתרתי לעגבנייה לא ארשום כאן). ימים בהם אם מישהו היה מספר לך משהו, ודאי שהוא היה אמת, לא הגיוני ככל שיהיה. הימים בהם אפילו הפחד היה נאיבי, של תקופות חרדתיות שנבעו מסדק בבועה שלי, היחשפותי לקצת רע בעולם, שגררו חצי שנה של לילות עטופים בשמיכות מגן - דבר שנפתר ברגע שדיברתי עם מישהו ששיקף לי את המציאות, הבטוחה, כמו שמשקפים אותה לילדה בת שבע. אין דרך להתחרות בתמימות המתוקה עד אין קץ הזו, שכשאובדת אין דרך למצוא אותה חזרה, ובמיוחד כשחיים באזור לא ברור מאליו שכזה, שמחייב אותנו להתבגר מוקדם יותר מילדי השמנת האירופאים או האמריקאים. אז כן, אני מתגעגעת לראשוניות ולנאיביות.
אבשלום / גידי גוב ורוני אלטר
מה לא, למה לא עכשיו, מה שבטח יבוא מחר?"
כך בכלל הוצפו כל הגעגועים האלו אצלי. זה דיסק שיצא בקרוב, "לילה של כוכבים", של ביצועים מחודשים של כל מיני אמנים, נהדרים כל כך, של שירי ילדים מאת שלום חנוך. בתור אחת שיש לה חיבה לשירי ילדים איכותיים באמת (קילפתי תפוז, מכופף הבננות..) וקלאסיקות ספרות של ילדים (הנסיך הקטן, פו הדב, והעץ הנדיב), זה קסם לי נורא.
- - -
קראתי איזה תגובה בפייסבוק של מישהו שאני מכירה טוב, שכתב לאח שלו שנמצא רחוק, לומד ומגשים את החלומות שלו. הוא כתב לו שהוא מקנא בו וגאה בו, אוהב אותו, ומתגעגע. (אני מרגישה רגשנית יתר, אבל זה העלה לי דמעות. פיזית, היו לי דמעות בעיניים. אני חושבת שאני אמפתית מידי. אולי זה גם קצת טוב) געגוע זאת מילה חזקה. תשתמשו בה רק כשאתם יודעים שיש בה משמעות שקיימת לא רק בדמיון שלכם.
לתת הבטחות, גם כשממש לא מתחשק, ולקיים אותן עד הסוף ואפילו יותר מזהלרקוד עד שאין יותר כוחלהיקלע לתוך חיבוק ממש ממש ארוך, ממש ממש דביק וממש אבל ממש מתוקלישון ביחד עם מישהו שבאמת אוהביםלהודות בסוד שהסתרתם לזר מוחלט לעשות משהו למרות שאתם ההפך מכישרוניים בו לאבד את הטלפון ולא להיכנס לפאניקה, ולחייך לא פחות כשמישהו נחמד מחזיר לכם אותו לקרוא ספר בלגימה אחת, מההתחלה עד הסוף שפתיים נוגעות בשפתיים, בלי לשון, רק חיוךלשמור על סדר בחיים לעשות כל מה שהרופאים אומרים לך לעשות לעשות משהו שאסור לך לעשות אבל באמת לא יזיק לך, רק פעם אחת לאזור אומץ ולעשות כבר את השיחה שאתם מתביישים להתחיל לעשות משהו בשביל מישהו ולא בשביל עצמך לסיים משהו שממש קשה לך לעשות הרבה לפני הדד לייןלתפוס מצלמה ולצאת לצלם, בין אם זה פרחים או וידאו של החברים עושים שטויותלפנות אחר צהריים שלם רק בשביל לפנק ולטפח את עצמך להתאמן על משהו עד שתהיו מומחים להירדם בלי לתכנן את זה לישון ממש ממש הרבה, לקום מאוחר מידי, לאחר, ושזה לא יהיה אכפת לדבר עם מישהו שנראה כאילו הוא צריך חיבוקלהלוות כסף לחבר, גם אתה יודע שהוא לא יחזור אליךלעצור שניה להקשיב למה שאנשים אומרים, יש להם משמעות להקשיב למילים של שירים ולמצוא מוזיקה שאתם באמת מתחברים אליה לאטום את הלב בפני כאלה שבאמת לא אכפת להם מכם לשבת עם מישהו קרוב ולתת לו להראות או להשמיע לכם את הכישרון שלו לדבר עם אלה שלא מדברים איתםלשים פס על כל מה שאנשים חושבים עליכם להראות למי שחשוב לכם שאתם מבאמת אוהבים אותם, גם אם זה נראה ברור מאליו, זה לא. להסתכל לאנשים בעינייםלאהוב את עצמכם לשם שינוי, או לאהוב אחרים לשם שינוי להפסיק להתעצל כבר! ולדבר ביום אחד עם הרבה אנשים שלא דיברתם איתם המון זמן ולא לשנוא אף אחדלעשות משהו כדי לגרום למישהו לחייךולא להתבייש ממי שאתם אוהבים.
- - - - - - -
כל זה נכתב לפני שנה כמעט, כמו שאתם יכולים כבר לראות (אז אפילו לא הייתי חתומה תחת הכינוי הזה). אחד הפוסטים הראשונים שכתבתי בתור בלוגרית לעניין. למרות שאני בספק אם זהו פוסט לעניין - החלטתי לנקות ממנו את האבק שהצטבר עליו בטיוטות, כי עם כמה שאני יצור פרנואידי שעסוק בלתכנן את העתיד, אני חייבת להגיד שאני די תלויה בעבר. חזרתי לכתוב ואפסיק לפרסם טיוטות ישנות כמו שעשיתי בחודש האחרון. סוף שבוע מכורבל בשמיכת פוך בחדר כחול, בחברתם של מיטב הסרטים שטרם הספקתי לראות. וספרים. אם תרצו אמליץ לכם!
הלוואי שהיה לי למה לצאת בערב. אני מתכוונת, עם מי. אני מתכוונת, מעטי חברי-המציאות (כלומר, לא חברי-ישראבלוג רחוקים) שיש לי עסוקים גם הם. חבל, יש לי חשק הרפתקני היום. נועז אפילו. איזה כיף זה להרגיש ככה, הא?
נמשים
אני חושבת שכל מה שכתבתי שם למעלה עדיין רלוונטי. מה שכן, השתמשתי בורוד הרבה יותר מידי
(וגם, וואו, רק עכשיו אני נזכרת בהקשרים שחלק מהדברים למעלה נכתבו. נוטלגיה Indeed!)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
