"ביי, חמודה שלי" הוא אומר, ואני מכורבלת בתוך שמיכת הפוך שלי, לבדי, וחושבת כמה זה לא הוגן שאני צריכה לשמוע משפט שממלא אותי בכל כך הרבה מתיקות, ואז לנתק.כל כך הרבה... מתיקות? אהבה? רצון לנשק את כל הנמשים שלו אלף נשיקות כמו שמנשקים ילד קטן ולהגיד "אתה כל כך מתוק! פשוט לאכול אותך"? אני לא יודעת. אבל באותם רגעים הרגש שלי עולה על גדותיו. כמו שכבר כתבתי לו בהודעה באיזה יום שהוא היה רחוק ומנותק והותיר אותי להשתגע, "איי טו מיס סו מאצ' איי קנט קונטיין מייסלף". כן, האנגלית הקלוקלת הזאת שהתמכרנו אליה כל כך הפכה להיות חלק גדול באופן מוזר מהשיחות שלנו. 

"רגע!" אני אומרת לו מרחוק. "אל תלך". "אני באמת חייב ללכת", הוא אומר. "בדיוק נזכרתי במשהו! אני יכולה רק לספר לך סיפור אחד?" הוא מסכים, ואני מספרת. "זוכר את הפעם האחרונה שהייתי אצלך? ראינו בצהריים איזה סרט או משהו, ושכבתי על הבטן על המיטה, ואני לא זוכרת למה, אבל פשוט נשכבת מעליי, עליי, זאת אומרת, ונרדמנו. כאילו, פשוט נרדמת כשאתה עליי, ואז גם אני נרדמתי. וזאת היתה שינה טובה כל כך! איזה רגע מתוק זה היה....".  הוא צוחק כל כך (כמה שאני אוהבת לשמוע אותו צוחק!). "ביי, מתוקה שלי" הוא אומר, ואני ממש יכולה לשמוע את החיוך שלו. "ביי", אני אומרת כשאני מרחיקה את הטלפון מהאוזן, רואה את התמונה של שנינו על המסך, ומנתקת את השיחה. והנה אני שוב מחובקת עם הכרית, כמו לפני השיחה, רק הפעם עם חיוך. בפעם הבאה שהוא יתקשר באותו היום הוא ימצא אותי באותו המצב בדיוק.