הזמנים האחרונים שונים כלפיי. הרגשות שלי מאולחשים, והתכנונים שלי, גם אלו שעוקבים אמונה גדולה, מבוצעים בקרירות, בחובה. המחשבות שלי הגיוניות מאוד ולא אינטואיטיביות מספיק. היו כמה ימים שזה מצא חן בעיניי, ה"אחר" הזה, אבל עכשיו זה בעיקר יושב עליי כמו גיבנת. יש בי רצון לשנות דברים בסביבה שלי, להפוך את הסדר בארונות, להסתפר. אבל זה לא משנה כלום באמת. ככה זה מרגיש אצלי כשאין עם מי לדבר. כשאין משהו לחכות לו.

או כמו שאמרתי את זה בספטמבר של 2012

"אחדד את הניסוח שלי - אין אף אחד בעולם שרוצה לדבר דווקא איתי כשהוא עצוב. שהאצבע שלו שדרוכה על ההדק של מסך החיוג בטלפון, מכוונת דווקא לשם שלי"