אני מתגעגעת אליך. אני לא יודעת אם זה געגוע כפועל או כמצב קיומי, אבל מה שבטוח, הוא שם. הצחוק הזה שלך מבעד לקו הטלפון ממלא אותי בכל כך הרבה אושר ואהבה אליך שאני רוצה למעוך אותך בחיבוק, אבל אתה רחוק אז אני מסתפקת בלצחוק ביחד איתך. כל הגוף שלי מוצף בכמיהה רועשת לשלב את זרועותיי עם זרועותיך, את ירכיי עם ירכיך, לשמוע אותך נושם ולהיות לכמה רגעים איתך כמו ערבוב בלתי ניתן להפרדה של שני אנשים. וזה כבר שמונה חודשים שאתה שלי, והמראה של הפנים השקטות שלך כשאתה ישן, והצליל של פעימות הלב שלך כשאני מניחה את האוזן על החזה שלך, והמגע של הגוף החזק שלך, עוד משאירים עליי קסם כזה עמוק כאילו זו היתה הפעם הראשונה שנחשפתי לכל אלו. מרגיש כאילו יש באהבה שלנו משהו עמוק, אהבה ממש מתוך השורש עצמו, שכל הפרחים ההולנדים שצומחים ממנו וניכרים בתמונות יפים אמנם, אבל לא חושפים את כל מה שמעבר למבטים האוהבים והחיוכים למצלמה. סיפרתי לך שכשאני מקלידה בטלפון "אוף" המקלדת מציעה לי בתור המילה הבאה את השם שלך, ואמרת ש"כנראה שגם היא יודעת שכתפי, כתפך". כמה לא מובן מאליו שאתה כאן כדי לחבק אותי כשאני בוכה, גם אם זה באמצע הלילה ובלי סיבה, גם אם זה בגללך. כמה לא ברור מאליו שאתה מתעניין בחיי היומיום התיכוניסטיים וחסרי כל הריגוש שעוברים עליי, בכל הסיטואציות והאירועים שאתה עברת לפני שנים, ואתה עושה את זה בכזאת כנות אמיתית ונטולת התנשאות, ואני ממש מעריכה אותך על זה. דיברתי היום עם מישהי שהפעם האחרונה שדיברתי איתה היתה לפני שנה וחצי. אמרתי שכמה מוזר איך שהתפתחו כל הדברים, ושאיך באותה התקופה הייתי ילדונת בת שש עשרה שאוהבת אותך כל כך. היא אמרה שהיום זה בדיוק אותו הדבר, רק שאני כבר לא בת שש עשרה. אז הנה היא, החברה שלך, ילדונת שאוהבת אותך כל כך. ילדונת שכמהה לחייל שלה, רק שיחזור כבר הביתה, רק שיחזור כבר אליי. הפעם אני מבטיחה להכין עוגיות ושוקו, מבטיחה לנשק את הזרת הפצועה, מבטיחה שנאכל אבטיח ונלך לצחוק בין הגלים בחוף שהוא רק שלנו. מבטיחה לכתוב בשבילך כמה שרק תרצה. רק תן לי לחזור ולהתעורר איתך בבקרים שוב, תן לי לנשק אותך לפני שצחצחנו שיניים כשאתה עוד מנומנם מכדי לשים לב, תן לי לתת לך נשיקות על העפעפיים, תן לי לפקוח עיניים לתוך חיבוק שהוא חם כמו שרק שני גופים שאוהבים אחד את השני יכולים להיות. אני רק שלך, אני עד כדי כך שלך שכל מישהבו שיזכיר את שמך באוזניי יוכל להבין את זה רק מתוקף רוך החיוך והמבט. הגעגוע הזה טוב לנו, תן לי להתגעגע אליך עוד קצת, אבל לא עוד הרבה, בסדר?
לפעמים אני ממש משתוקקת להיות אתה לאיזה יום-יומיים. לדעת איך זה מרגיש להיות אתה, מה עובר לך בראש היפה והמסתורי הזה שלך. איך אתה חושב. לראות עד כמה דומה ושונה אתה ממי שאני מכירה, להשלים את החסרים בדמות שלך שאני אוהבת על כל תכולתה. אני לא אבהל ולא אברח, זה בטוח. אתה מדהים אותי מעצם היותך, וכל מכלול התכונות שלך והמחשבות שלך הם בעיניי משהו קצת נשגב לפעמים. שונה. מה כוח העל שלך, אני שואלת. שלי הוא אין ספור תאים במוח המוקדשים לזכור כל מה שאי פעם נאמר וקרה בינינו. ומה שלך? אתה חושב כמה שניות ואומר שאתה לא באמת יודע. גם אני לא יודעת להגדיר אותך, כי חוץ ממילים שברכות יום הולדת כבר שחקו, אני לא מצליחה למצוא שום מילה קיימת שתקלע לתאר את התחושה של ללכת לידך, כאילו אתה מותיר אחריך שובל לא ברור. רק אופפת אותי מין הרגשה כזאת שאתה "כל כך". אני לא יודעת מה בא אחרי ה"כל כך" הזה, אבל זה לבטח משהו טוב. מאד. הנה, רואה, אפילו התחלתי לכתוב "מאד" כמו שאתה כותב. משהו בי נורא רוצה להשפך לתוכך, לממש באמת את הכמיהה להיות גוף אחד גם בנפש. אבל אולי בינתיים זה יותר מידי לדרוש. העיקר שאתה שלי. אז אפשר חיבוק?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
