בחורה בחולצה כחולה וג'ינס כחולים, יושבת על המושב הכחול של האוטובוס. היא בוהה בזיגוג מופגן בשמיים - גם הם כחולים, בכל זאת, כבר קיץ. עיניה הכחולות ספק מטביעות וספק טובעות בתוך הדמעות העגולות, שכשסיימו להתלכד בין ריסי העפעפיים התחתונים זלגו מפינות העיניים אל הלחי כפס דק של בדידות ועלבון, ומשם בקו ישיר אל הסנטר, שהיווה עבורן נקודת ציון ממנה ביצעו צניחות מרשימות שלא היו מביישות חובב אקסטרים מקצועי. היא יכלה, כמובן, למחות נגדן, לעצור בהן מלהתפרץ בלהיטות שכזו (או, יותר נכון לומר, בחמימות מבחילה), או לפחות למחות אותן, במטפחת כחולה כמובן. אבל לא. היא העדיפה לתת להם להרטיב את הכל, לנשור לבד או בזוגות אל המושבים הלא נוחים, להרטיב אותם עד שלא יוכלו לספוג, להפתיע את הנוסע החולף שיבוא להתיישב עליהם אחריה. היא נהנתה להרגיש את כל הגועל והשנאה נמרחים על פניה בגולמיות, נוזל מוחשי וגשמי, פלגים קטנים של רגשות גדולים. אחרי שתלחץ על הכפתור היא תרד את שלושת המדרגות על המדרכה הרותחת. רק בשניה שתנסה לפשק שפתותיה כדי לספר למישהו את שורשי האישונים המוקפים אדום והדמעות שחשבה שהספיקו להתייבש, אז, רק אז, במקום כל המילים האלו שרשמו את עצמן בפנקסים של ראשה לאורך כל הנסיעה, יהיה רק שקט. מגרונה ישתחל רק קול צורם ועמום, צרידות מתמשכת, שישבר ליבבה חלושה. יבבה, ועוד יבבה, ועוד יבבה. יבבות עצורות ומתפרצות, היבבות הכחולות, היבבות שלה. כמו להקיא החוצה את כל הרעות שבפנים, לפלוט בהשתנקות פיסות בשר מדומה, גידולי רגש ממאירים. עוד כמה השתנקויות והכל כבר בחוץ. אפשר לאחסן את אותם כשלים רגשיים בצנצנות פורמלין, או לזרוק לאשפה בתוך שקיות צהובות עם סימני אזהרה. אלו שתי האופציות הרציונליות היחידות - רוב האנשים פשוט זורקים את אותן מועקות נוטפות מוגלה על אנשים אחרים, לוקחים תנופה ומטיחים את זה בהם, בצורת עלבון או אשמה או כעס. אחרים משטחים אותם על דפי שורות, אחרים נותנים להם לנזול מעצמם אל הרווחים שבין אות לאות במקלדת. ומי כמוכם יודע.
בתור אחת שלספרים שמור מקום אוהב מאוד בליבה, וקוראת בקצב וכמויות מטורפים, לא יכלתי שלא לציין את המאורע החשוב הזה גם בפניכם. בחיי שעבורי שבוע הספר הוא חלקת גן עדן קטנה של ממש, הרי מעבר לספרים המוזלים הקורצים לי מכל הכיוונים (אני הולכת לקנות ערמה מכובדת בהחלט, שלא תבינו לא נכון...), זוהי הזדמנות פז שבה סופרים מגיחים מגומחותיהם למען המטרה הנעלה של להשאיר את חותם עטם על הספרים שלהם שכבר הספיקו להשאיר חותם רגשי על קוראיהם. תמיד איך אני שמחה לראות את אותם סופרים, שבדרך כלל עוברים ברחוב בלי שאיש יזהה אותם, והרי עבורי הם תמיד אנשים אותם אני רוצה לפגוש, נהנים משבוע שלם בו הם הופכים לסלבריטאים של ממש. אני למשל, מתכוונת לעשות שתי גיחות לתל אביב רבתי, כשבתיק הגב שלי ספרים בכמויות אינסופיות, רק כדי לזכות לפגוש פנים מול פנים את אשכול נבו (שכבר יצא לי להיות במפגש קוראים מרתק איתו), רוני סומק, אתגר קרת ומאיר שלו, כאשר לכל אחד מהם אבוא מצוידת בשלושה ספרים לפחות, לחיים סמוקות להפליא וחיוך מבויש ושאפתני.
בכוורת הספרים שתלויה על הקיר הכחול של החדר שלי, יש ארבעה תאים שמלאים עד תומם בספרים. יותר ממאה ספרים מצאו את מקומם על אותם מדפים. שלושה עשר מתוכם הם ספרי שירה, אחד עשר ספרים של האוניברסיטה המשודרת, שלושה מחזות, שבעה ספרי סיפורים קצרים, שני ספרים על פילוסופיה ושניים על פסיכולוגיה, ועוד המון המון המון ספרי סיפורת מכל הסוגים והמינים. אני כל כך אוהבת לקנות ספרים, לדעת שהם הרכוש שלי, להיות מסוגלת במהלך הקריאה לקפל אוזני-חמור ולסמן בעפרון שורות לציטוט, ובסופה לכתוב את שמי ואת תאריך סיום הקריאה על העמוד הראשון, בו לפניי היה רק שם ספר וכותבו, ועכשיו נותר בו גם המגע שלי.
אז כן. שבוע ספר עברי שמח, חברים. אני קוראת מאז שאני בת חמש וקצת, כבר יותר מעשר שנים של ההרגל האהוב עליי, של לשאת איתי ספר (ולפעמים גם שניים!) לכל יציאה מהבית. של פנקסים עמוסי ציטוטים מספרים שנשלפים בכל הזדמנות, של היכרות עם חנויות שמוכרות ספרים יד שניה או ספרים פגומים. של שבע משמרות עבודה בסטימצקי, לעיניהם המשתאות של הקונים, שהופתעו פעמים כל כך רבות לראות נערה צעירה ממליצה על ספרים עם ברק אמיתי בעיניים. של מפגשים עם סופרים שבחרתי לאהוב ולהקשיב להם באהדה מופגנת. של אהבה לספרים. של אהבה למילים.
זה לא הרגיש כמו בוקר רגיל. האוטובוס נסע לאט, לאט מידי. כאילו כדי להוסיף לתחילת היום הזה נופך אפילו יותר עצבני. וישבתי שם, במושבים הקבועים שלי, ופכרתי כפות ידיים רכות מקרם אובססיבי ומקולפות לק. משהו בתוכי גרם לכך שאשאף ואנשוף. משהו בתוכם גרם לזה לקרות גם אצלם, משום מה. אבל לא באותו הקצב.
העולם כולו האט, הבנתי. המחשבה הזו גרמה ללב שלי לפעום יותר מהר, כהרגלו. לרוכב האופניים לקחו חמישים שניות לחצות את הכביש. חמישים שניות בספירה שלי, כמובן. השעון באוטובוס היה דיגיטלי ולא טרח להציג את השניות. בכל זאת הוא פיגר אחרי שעון היד שלי כבר בכמה דקות. המשכתי להביט בשעון האוטובוס עם הספרות המרובעות והאדומות, כמנהגי לרכז את מבטי באובייקט מסויים. משהו התחיל לזוז שם, לא ברור בכלל מה.
הספרות התחילו להתחלף בקצב מסחרר. כאילו שהסוללה הצולעת שהפעילה את העולם התמלאה באחת. האנשים הבלתי נראים שמסובבים את גלגלי השיניים הגלובליים החלו לעבוד במרץ בלתי נדלה, בקצב שרק מטורפים יוכלו להגיע אליו. בתחילה הכל חזר לקצב הרגיל, אך תוך שתיים או שלוש שניות הקצב שסבב אותי התגבר עוד, ועוד, ועוד. מהחלון הפתוח שלידי נשבה רוח כזו חזקה, שהייתי ממש צריכה להחזיק את הספרים שלי שלא יעופו. אולם האנשים סביבי לא דמו להיפגע מאותה רוח נחושה.
רק אני, עומדת במעבר שבין ספסלי האוטובוס. רצה קדימה ואחורנית כאילו אני הייתי המטורפת ולא הם, נוגעת בהססנות בכתפו של הנהג. הוא, בתגובה, רק סובב אחורנית את ראשו, להביט אליי, וחזר להביט חזרה בכביש - וכל זאת תוך מחצית השנייה או פחות. זה כבר יותר מידי בשבילי. אני מחפשת את כפתור העצירה המרובע, במחשבה שאולי על האדמה הדוממת לכאורה יהיה יותר שקט.
מצאתי. ביד רועדת כזקנה אני מצליחה ללחוץ עליו. הדהוד בן שתי מאיות השניה נשמע ברחבי האוטובוס, עד שוהא נדמה לצפצוף צורמני וחלוש. האוטובוס עצר במהירות. כל הנוסעים נותרים ישובים במקומם בלי לזוז סנטימטר, ורק אני, על סף עילפון, טסה דרך השמשה הקדמית שמתנפצת דרכי.
נמשים
מצאתי את זה כשסידרתי את החדר. לא הברקה, אני יודעת. אבל הרבה זמן לא כתבתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
