"אתה יכול לנסות," אמרתי מאחורי כתפך והקפצתי אותך משלוותך, "להכחיש. לא תצליח". כנראה שלא הצלחת למצוא מילים לומר לי כי התגובה היחידה שבאה מכיוונך היתה רק מבט מזועזע. נכון, לא ציפית שאמצא אותך כאן. לא חשבת שאעקוב אחריך, שאתגנב אחר העקבות שטבעת עד לכאן. הסתכלת עליי כאילו אני משוגעת, כאילו אבדה לי שפיותי. ואולי באמת זה מה שקרה - הרי איזו אישה שפויה בדעתה תפלס את דרכה בין שיחים יבשים ועצובים כדי לרשוף עיניים באותו אחד שנטע בה את כל הכאב הזה. "אהבת אותי. אני יודעת. מבט עגול כמו אז אי אפשר לזייף". המשכתי להסתובב סביבך במעגלים, שואבת את שפתיי פנימה, אתה שתול במקומך, מבטן נתון לטבע שסביבך, כאילו איני קיימת. המשכתי לפסוע מולך, לצדך, מאחוריך, לנסות ליצור קשר עין עם עיניך החלולות, שגם כשעמדתי מולך נראה שחדרו דרך נשמתי והביטו דרכי כאילו הייתי שקופה. מבטך הותיר אותי חלולה ומחוללת. "תסתכל עליי", אמרתי. "תסתכל! פעם אחת בחיים שלך תפסיק להתחמק! תפסיק לברוח!" כפות ידיי ניסו להדוף את החזה שלך אך לא הסיבו ולו תנודה מצידך. אתה נותרת קשיח מפלדה במקומך ורגליי שלי הן אלו שפרפרו לרגע והחליקו אחורנית באדמה היבשה. מאסתי במשחק הזה.
"כל הכוכבים", אמרתי,
"דוממים!", צעקתי,
"אולם אתה!!", זעמתי, וכבר לא מצאתי בי את הכוחות לסיים את הציטוט, ונפלתי מתייפחת אל צווארך האדיש, דמעותיי נספגות בכתף חולצתך. נחנקתי מהבכי שלי עצמי, רגליי כשלו ואת פניי המפרכסים כיסיתי בכפות ידיים מתביישות, נכשלות, מתחננות. וכך זכורים לי אותם רגעים אחרונים, אני משתנקת על ברכיי לפניך, בעוד אתה עומד קפוא, בלי לומר אפילו מחווה אחת אחרונה של גוף. אתה שם, אל מולי, לפניי, ואני נושכת את שפתיי להנמיך קצת את הבכי, תולשת מהאדמה בזעם ותסכול עשבים מסכנים שימותו בסבלי, מרימה אליך עיניים טובעות שאפילו לא זכו לפגוש באישוניך הריקים. לא רצית להתמודד עם כל זה. וכל מה שרציתי אני היה ההפך, לא להפסיק לדוש בזה, לכתוש את המילים שניה אחר שניה, לנשק את הזכרונות המתוקים בתשוקה שרק אני יודעת ליצור. הותרתי לראשי הכבד לצנוח מטה, בכניעה, לופתת את נעליך. נותרו באמתחתי עוד כמה פרכוסי נשימה אחרונים, עוד מעט משיכות אף ממררות בבכי. משכת מאחיזתי את אחת מכפות הרגליים שלך בעווית שפה סולדת, ואחריה את האחת השניה, ונתת בי מבט מלא בוז וגועל, כי ידעת שלא יהיה בי את האומץ להביט חזרה. הסתובבת, והלכת, חונק בצעדיך פרחים מוגנים, מותיר אותי לבד בקרחת היער, שרועה ומדממת דמעות, דוממת, מסרבת לומר די.
"אולם אתה תזכה לכוכבים אשר לא נפלו בחלקו של שום אדם בעולם".
ואתה מאז ומעולם סירבת להרים את עיניך למעלה, היית שוקע עמוק בבניינים של בטון, מסתגר בחדרים בלילות, מתחבא מכיפת השמיים. כוכבים משלך, זוהרים, צוחקים ובוכים, ואתה עוצם את עיניך. כוכבים שנדמו במסלולם, כוכבים שהרי הגעש הלא מגורפים שלהם חונקים אותם בלאבה בצד השני של חומות העפעפיים שלך. וככה זה ישאר, אני מניחה, אני אמשיך לרכון קדימה מהכוכבים שלי, לזרוק לכיוונך חתיכות לב ולאבה שהתקשו, ולפספס.
נמשים
סיפור מומצא להפליא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
