רוב האנשים מצחצחים שיניים בהיסח הדעת. הם עושים זאת בכוח האינרציה, עוד פעולה חסרת משמעות שצריך להשלים בסדרת המטלות הרציפה של הבוקר. באותם הימים הנדירים אני מצחצחת שיניים בחיוך כזה, שלפעמים קצת מקשה על הצחצוח. אומרים שהדבר הראשון שאוכלים אחרי צחצוח השיניים אינו טעים. אבל אתה הכי טעים ככה - נשיקות עם טעם של לילה שלם של ציפיה. בעיניים רכות או רושפות אתה מושיט אליי ידיים שמוצאות את מקומן על הגב, שבלכתך ידמיין אותן כמגע פאנטום. למרות שלשנינו לא חסרות כאלו, באותם הרגעים אין צורך במילים. החיוך אומר די והותר. כשאתה כאן אני רק רוצה להצמד אליך כמה שרק אפשר, לא להשאיר לאוויר זכות קיום בינינו. לטמון את אפי בצוואר או בחזה, לנדב נשיקות קצרות ומתוקות.
לקום איתך בבוקר. וכשאני מטגנת לנו פנקייקים מתוקים עד אימה, להרגיש את האצבעות שלך מחליקות על המותניים ואת הסנטר שלך מונח על כתפי.. הרי איך אפשר לצפות שאוכל להתרכז בבישול במין מצב שכזה. למרות שבבית הזה אי אפשר לצפות כניסה פתאומית לחדר, קריאה דחופה מבעד לדלת הנעולה, בעצם - לא למרות, בזכות כל זה, כל נשיקה היא קצת כמו פרי אסור ששמור רק לנו. ולכן החיוכים, ולכן אני מאושרת, בחור "בסדר" שלי, ולכן אני ממשיכה לחכות גם כשאתה רחוק.
לחכות לחמש הדקות היומיות של הקול שלך ממרחק קילומטרים על קילומטרים, לנסות לתאר לעצמי מה עובר עליך, מכל הבחינות. להתגעגע אליך ולהתגעגע לכל אותם הימים שבהם יכלתי לדעת שבערב תתקשר ונדבר שעות כשאתה נושם לתוך השפורפרת אוויר ירושלמי מטהר או אוויר ירוק מהצפון. כרגע אסתפק באוויר הדרומי היבש, הקצוב. חמש או עשר דקות כל יום שבהן אני מדמיינת מה היה קורה אם בינתיים לא היה צבא. היינו נפגשים המון, הולכים ליער שלי, מטיילים בנחל שלך, הייתי מכירה אותך עד לפרטים הכי קטנים וזניחים ואתה היית עומד על כל דיוקיי.
אבל אז אני נזכרת כמה קצוב הזמן שלי איתך ומחזירה את עצמי למציאות, לנסות לדמיין אותך במדים המחמיאים על רקע כל הצהוב הזה, את הנעליים האדומות על רקע אבן ירושלמית, את החיוך על רקע הכותל. אני רוצה לשמוע כל מה שהעיק עליך ולו במעט, לדעת מה שטוב לך, לדעת הכל. את חמש הדקות האלו למתוח עד לקצוות. לדעת הכל הכל הכל. "אך אני אבעט במקובל, את המציאות אקבור בסל" ורק אשלח לך כמה אותות חיים כשכל המחשבות שלי יצטברו לכדי הודעה.
אז גם אם כל זה כבר לא יחזור להיות כמו ההתחלה המתוקה, המרוגשת שלנו, של סיפורים שמקריאים את עצמם לתוך האוזניים שלי ושלך, של תורנות בחירת שירים. של נשיכת שפתיים מול סופרים חיים ונושמים שחתמו לנו, של נשיכת שפתיים סתם כי אפשר. אז מה אם פנקס של הנסיך הקטן הפך לפנקס וצבאי. את הזכרונות אף אחד לא יקח לי, זכרונות שלי מחליקה את האצבעות שלי בין שלך בישיבה ביער, לפני הנשיקה הראשונה שלנו. זכרונות שלנו מכורבלים מול שודדי הקאריביים, ואתה מאכיל אותי בקרואסונים כמו אמא פולניה. זכרונות שלנו מתווכחים בהתרגשות על טיב ההצגה שהרגע ראינו. אני מניחה את הראש על כתפך ברכבת ואנחנו חולקים אוזניות. אנחנו מסתמכים על פנסים בתוך הנקבה החשוכה בירושלים. אנחנו צועדים בפארק ואתה מספר בהתלהבות על שנאתך לציפור חומסת אחת. אתה מחבק אותי אחרי נסיעה ארוכה באוטובוס לא מוכר. אני זונחת זכרונות רועשים מהעבר לטובתך. אנחנו אוכלים עוגה על הערסל ושלי נופלת לקרקע. אתה מתווכח בחיוך עם חברות שלי על סוגיית תנועות הנוער או זוטות פייסבוק. אני מתקשרת אליך בוכה. אני הולכת לאיבוד בתחנת הרכבת. אתה יורד בתחנה הלא נכונה. אתה מתקן אותי, זו לא יונה אלא צוצלת. אתה קורא את יונה ונער ואני מתלהבת מחדש. אנחנו מתעצלים לצאת מהמיטה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
