אני אוהבת את כשמטפס באף ריחה של קליפת לימון שהרגע גורדה

פירות הדר, תפוחי אדמה מטוגנים, בצל, גשם ראשון, מליחות של ים

אני אוהבת את המגע על כף היד של שעווה נמסה מפסגתו של נר שדולק כבר זמן מה

ליטוף, אמבטיית קצף חמה, קרח על הלשון, חיבוק אין סופי, צמר גפן

אני אוהבת את המראה של שדות ירוקים, מסודרים שורות שורות המרצדות מול עיניי כשאני עוברת לידם

אלבומי תמונות נוסטלגיים, חבילה חדשה מהדואר, חיוך שנוצר בזכותי, תעתועי ראייה, פאר היצירה שלי

אני אוהבת לשמוע את הצלילים של שיר מוכר ואהוב שמתנגן בתחנת רדיו נידחת

מים ,מחמאות משמעותיות, שקט מופתי, ים גועש, נשימות קרובות

אני אוהבת את טעמו של סופלה שוקולד שהרגע יצא מהתנור, וטומן בחובו אגם של שוקולד נמס

מיץ תפוזים סחוט, המבורגר צמחוני, סוכריות של ילדים קטנים, בייגל ירושלמי, טפנד זיתים

נֶמָשִׁים

עם חושים רגישים כמו שלי, אני חושבת שזה היה נורא אם לא הייתי לפחות מנצלת אותם כראוי! 

ואין כמו פאמילי גאי כדי להעביר את הזמן שלא עובר. או ים. אני הולכת לים.

לצאת מהבית ולעשות משהו!

הצעות מעניינות, מישהו?

אני ריקה מרעיונות פשוט.

עריכה:

יש לי חשק למסיבה טובה. חשק לרקוד כמו שצריך, לזוז עם המוזיקה מצד לצד עד שהגוף לא יכול לשאת יותר

יש לי חשק לשכב על הגב, לעצום את העיניים ולחייך, ופשוט לעשות כלום

יש לי חשק לסיים את כל הספרים שהתחלתי

יש לי חשק לפגוש אנשים מהעבר. ומההווה. וכאלו חדשים גם כן

יש לי חשק להפוך להיות כזו שאפשר לומר עליה שהיא "אמינה" ו"כנה"

יש לי חשק לאכול המון-המון ואז לכעוס על עצמי שאני לא עושה פעילות גופנית

יש לי חשק לעשות פעילות גופנית

יש לי חשק להופעה חיה, לשיר כל כך חזק כשאף אחד לא מסוגל לשמוע את הזיופים שלי ולקפוץ לפי הקצב

יש לי חשק לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. לצאת עד מאוחר וללכת לישון מוקדם בכל זאת

יש לי חשק לעשות לאח שלי את יום ההולדת שלו מחר למושלמת

יש לי חשק לדעת מה לעזאזל אני רוצה!

עריכה 2:

יש לי חשק לבשל, יש לי חשק לאפות בראוניז חמים עם שברי אגוזים, ולהגיש אותם בכוס יין כשעליהם מוס שוקולד תחת קצפת רכה, ומעל כל החטא המתוק הזה אפזר שוקולד מגורד וסירופ שוקולד חם כמו שאני אוהבת. וואו.

אני באמת הולכת להכין את זה.

כשהוא התעורר בבוקר,  רק פתח את עיניו וגילה אותה שכובה מקופלת, מחובקת בחיקו. הוא פתאום קלט מה משמעות הדבר. את האמת, זה אפילו הלחיץ אותו. אך אז ואז, והיא פותחת את עיניה מלאות הבינה, ושולחת אליו מבט ממרחק שלושים הסנטימטרים המפרידים בין שני זוגות עיניהם, שאותה צמצמה בדמיונותיהם לערך שלילי ולא מציאותי של מינוס סנטימטרים, מצמידה את נשמתה לליבו. ופתאום, כל הלחץ שבו פג. כל הדאגה נמסה לה לאט סביב החום של ליבו. והוא מסתכל עליה במבט לא מוסבר ורואה בה שווה לו, אפילו פחות. אולי אפילו יותר (ואולי בלתי אפשרי לדרוש להגדיר את זה בכלל).

ומספרים נמחקים ואותיות נשכחות והמחשבות שלה טהורות לחלוטין, והיא רק רוצה לדעת שהוא שלה וזהו. והוא רק רוצה למחוק את כל מה שמפריע לו בתפיסותיהם המעוותות ובחומות הלבנים הנוראיות שבראשו, שאם יכלה הייתה קונה לו איזה פטיש כבד לנפץ אותן ודי, להשקיט את ההתמהמהות המרגיזה הזו. שהאדמה בה היא דורכת נהיית בוצית מרגע לרגע ומכל החזיתות, וציפתה שמהצד שלו ישרור קצת שקט שיאפיל בעוצמתו על שאר החיילים... שגשם חזק וראשון לסתיו החורפי הראשוני, הזה, זורם בטורים אלכסוניים מחוץ לחלון החדר בו היא ישובה, נשענת על שולחן מלבני ואפור, מלנכולי.

וריח מרכך הכביסה עוד עומד בבגדיה, וזבוב כלוא בחצר החורפית נאבק בחלון השקוף, ומנורות פלורסנט לבנות מנטרלות את תחושת החמימות הפוטנציאלית שהיתה יכולה להיות גלומה בחדר רחב הממדים ההוא. ועל נעלי הזמש שלכפות רגליה נקודות-נקודות של טיפות גשם שטרם יבשו, נמשים חומריים שהלוואי שיכלה לגנוב מאפו שלו ולהדביק באקראיות על שלה.

צווחת חתול נשמעת מבחוץ, מרקר לא מחיק מנציח שורות משיר על קיר מלוכלך, איפה שהוא מישהו נולד, ומישהו מת, ומישהו החליט להיות אמיץ ולעשות את הצעד שממנו אין דרך חזרה.

אבל בראש שלה יש שקט מופתי.

נֶמָשִׁים

בדרך כלל שינוי הוא משהו חיובי.