לא פעם יוצא לי לשמוע, בין אם זה מצד מבוגרים ובין אם זה מצד אנשים בשסביבות הגיל שלי (סוף שנות העשרה ותחילת שנות העשרים) סיפורים על בני הדור הצעיר ("הנוער של היום"). והרי מי לא יזדעזע לעלות לאוטובוס ציבורי ביחד עם חבורת נערות צעירות בנות ארבע עשרה בערך, לבושות מאופן חושפני, מאופרות להפליא, כשכל אחת מהן אוחזת חפיסת סיגריות של חברה אחרת, והן מזמרות שירים אקראיים בווליום שלא היה מבייש אישה יולדת, וחוסמות ברגליהן את המעבר לכל מי שלא נראה להן הולם? מי לא ירצה לסגור את העיתון כשהוא מוצא בו ידיעה על ילדים בני אחת עשרה שהתאשפזו בבית חולים עם הרעלת אלכוהול (ואחר כך פרסמו בגאווה את הכתבה בפייסבוק)? מי בדיוק ישמח לשמוע שהבילוי המועדף על ילדות בנות שמונה הוא הסתובבות בקניון?

השאלה המתבקשת היא למה. מה קרה בעשור האחרון שגורם לילדי שנות התשעים והאלפיים להיו שונים בצורה כל כך דרמטית מכאלו שנולדו קודם לכן? אל למרות שהפז"ם שלי על הפלנטה לא מרשים במיוחד, אני את ההשוואה שלי עושה במקום מגוריי ולימודיי, אזורים שנחשבים כבעלי אוכלוסיה איכותית יחסית, והתופעות שתיארתי קיימות גם בשכבת הגיל שלי ואף אצל בוגרים ממני. אבל במקרה הזה, זו לא רק האיכות אלא גם הכמות - וככל שהאיכות צונחת כך גם הכמות עולה, או לפחות כך נראה לעין בלתי מזוינת באמצעים סטטיסטיים כלשהם. בתור צופה (שמשתדלת להיות) אובייקיטיבית מהצד, אני לא יכולה שלא לשים לב שאותם אירועים שכל כך לא נעים לשמוע עליהם, אותן תקריות שכבר קשה להתעלם מהן - קורים בשנים האחרונות הרבה יותר משקרו בשנים שלפני כן. ושוב, למה?

אין ספק שיש לא מעט גורמים שהשפיעו על המצב הזה. אבל אני רוצה להתמקד דווקא בנושא אחד, שלא ראיתי שזכה להתייחסות בשום מקום, ואולי נדמה שההשפעה שלו לא עד כדי כך גדולה, אבל לדעתי הוא מייצג את הבסיס הראשוני לחינוך. שירת ילדים. כן, אתם יכולים להסכים איתי או להתנגד לי נחרצות, אבל אני חושבת שכאן מתחיל הכל. 

מתי בדיוק נערך השינוי הדרמטי? לתת לכם ציוני דרך מדויקים אינני יודעת. אבל לא תוכלו שלא להסכים איתי ששירת ילדים של היום היא לא מה שהיתה פעם. פעם טובי המשוררים היו כותבים לילדים, בדיוק באותה הרצינות שבה הם כותבים למבוגרים. "פסטיבל שירי הילדים" היה אירוע תרבותי של ממש, בו מילים שכתבו הנהדרים שבכותבים (בין אם זה שירי משוררים שנכתבו עוד טרם לכך - מרים ילן שטקליס, לדוגמא, או משוררים שכתבו לצורך הפסטיבל - אהוד מנור, לדוגמא) והולחנו על ידי מלחינים מצוינים (שמוליק קראוס, נורית הירש..), שזכו לביצועים הן על ידי טובי הזמרים (יהודית רביץ, שלמה ארצי, גידי גוב, ג'וזי כץ, יפה ירקוני, צביקה פיק, שלמה גרוניך ועוד רבים וטובים) - ועל אותה הבמה ובאותו הארוע, לצד אותם זמרי ענק, הופיעו - וזכו לאותה חשיבות - ילדים. המקבילה בימינו מבחינת רמת הפופולריות לפסטיבל שירי הילדים היא לא אחרת מה"פסטיגל" - בו הקריטריון העיקרי לקבלה הוא מידת הפופולריות של הסלב, מי ימכור יותר כרטיסים, מי ירוויח יותר כסף. המילים לשירי הפסטיגל נבובות ברובן, ונכתבות בחלקן על ידי המפורסמים המופיעים עצמן, והילדים לא זוכים אפילו ללחנים מקוריים - שיר הנושא של הפסטיגל האחרון (העוסק בנושא החינוכי החשוב - האייפון) הודבק על מנגינה של שיר מסיבות אמריקאי. ולגבי המילים? אני לא חושבת שאפשר להשוות בין "באיבנט שלי אתה רק מייבי, לחצתי על איגנור בכל זאת אני ליידי" של המשוררת דנה פרידר לבין "אמת או חובה - מה יש, הו מה יש במילה אהבה?".

אם תסתכלו על רשימות של שירים מפסטיבל שירי הילדים תתקלו, בין היתר, בשירים שכאלו: "למה הגדולים לא לומדים מהקטנים", "ילד פלא", "שירו שירי ילדים", "תנו לגדול בשקט" - שירים שרק מהכותרת שלהם אפשר להבין את ההתייחסות שהיתה אז לילדים - התייחסות כאל אנשים קטנים, בעלי אינטיליגנציה וחשיבה, שיודעים ומבינים, שחושבים בעצמם יש סופרים שהתפרסמו עקב כל שכתבו לילדים - יהודה אטלס, לדוגמא. כל אדם מהדור של הוריי יזהה ודאי את השם. אני לדוגמא, עד היום נהנית להתכסות בלילות הקיץ בשמיכה שמטולאת בשירים הרגישים שלו ("רחוק מהבית קיבלתי מכות מילד גדול והתחלתי לבכות. בדרך הביתה הבכי נחלש, ראיתי את אמא, התחיל מחדש"), שאין ילד שלא יכול להזדהות איתם ("אנשים זרים שאני בכלל לא מכיר, ממקומות אחרים וגם פה מהעיר, הייתי רוצה שידעו כולם שיש ילד אחד בעולם, והילד הזה, הוא אני"). אם מבוגרים יכולים להבין ככה לנפשם של ילדים - מדוע הם כבר לא עושים את זה?

הרי פעם פרויקט נפלא כמו "הכבש השישה עשר" - שירים שנכתבו על ידי יהונתן גפן, משורר יוצא מגדר הרגיל ומפורסם בדיוק באותה מידה, שכתב לילדים שירים בעלי עומק, תוכן  ומחשבה לא פחות מהשירים שכתב למבוגרים. אותם שירים זכו מאוחר יותר לדיסק ובו ביצועים לשירים של גפן על ידי יוני רכטר, יהודית רביץ, גידי גוב ודיוויד ברוזה. 

גפן כתב לילדים על נושאים מהותיים, בלי "להתיילד" - הוא כתב על תהליך הכתיבה ("איך שיר נולד? כמו תינוק. בהתחלה זה כואב, אחר כך יוצא החוצה וכולם שמחים"), על אינדיבידואליות ("מי שמביט בי מאחור לא יודע מי אני"), על קנאה ("אני לא מבינה איך אפשר להיות עצובה כשאת הילדה הכי יפה בגן"), על עוני ("מאז כבר גדלתי, ויש לי אופניים, כמעט שכחתי שפעם הייתי בן שלוש, ורק האיש העני עם החורים בגרביים לא יוצא לי מהראש" - שזה לדעתי, השיר הכי בעל משמעות בכל האלבום). התוצאה היא לא שירים קודרים או רציניים מידי - אלו שירים שילדים אהבו, ובצדק - מי לא רוצה שיתייחסו אליו ברצינות?

זה מה שאלו שכותבים לילדים בימינו לא מבינים - ילדים הם לא אידיוטים. הילדים מבינים. יודעים מה? יכול להיות שכבר לא. יכול להיות שהרסנו את הכל במו ידינו. הרי איך אפשר לצפות מילד שמשמיעים לו גבר עם קול של סיגריות ששר לו "בלון גדול, בלון קטן, בלון אדום בלון לבן" להבין שהוא שווה משהו? השירים של פעם לא התייחסו לילדים כאל מטומטמים. הם לא נכתבו במטרה להרוויח כסף, במטרה להפנט את הילדים כדי שייתנו להורים שקט. אלו שכתבו לילדים עשו זאת בהקדשת מירב תשומת הלב והכוונה לעשייה הזו - כי ילדים הם מוחות צעירים וחושבים, בעלי דעות, העדפות, רצונות. ובמקום ששירים יעודדו אותם לחשוב על העולם ולהבין אותו, במקום ששירים יגרמו להם להבין שלהיות ילד זה נהדר (אני אישית זוכרת את התחושה הזו היטב בתור ילדה - הרגשתי שלהיות ילדה זה כוח!), הרי יש דברים שילדים מסוגלים להבין, שילדים מסוגלים לאהוב, שעין או לב מבוגרים לא מסוגלים לקלוט. לא יצא לכם לראות ילד קטן גורר אחריו שמיכה או צעצוע מסמורטטים ומסרב להפרד מהם למרות מה שאומרים לו המבוגרים, שמתעקשים ללא סיבה מוסברת להרחיק אותו ממושא אהבתו?

"אלישבע מה נחמדת

מה יפה אהובתי!

לה שמלת פרחים תפרתי,

היא ממש כשמלתי.

אין אני יודעת למה

הם אומרים, פיסחת את! 

הן משתיים הרגליים

חסרה את רק אחת?

ואומרים לי, את קרחת,

ואומרים, שבור אפך...

אין אני יודעת למה

הם אינם רואים יופיך?

אל תשימי לב לאלה,

האמיני לי, בתי - 

אלישבע את נחמדת,

את יפה אהובתי..."

השיר הזה הוא בעיניי דוגמא כל כך נהדרת לכל מה שתיארתי רק עכשיו. זהו שיר של מרים ילן שטקליס, שכתבה הרבה לילדים, אם כי כתבה למגירה, שהרי לא היו לה ילדים משלה. היא היתה משוררת ולכן ביקשו ממנה פעם לשלוח שירים ל"דבר לילדים" וכך התפרסם שיר הילדים הראשון שלה - דני גיבור -"אינני בוכה אף פעם, אינני תינוק בכיין, אז למה זה אמא, למה, זולגות הדמעות מעצמן?" (אני כמעט בוכה בעצמי מן השורות האלו. הרי מה יכול להיות אנושי יותר מילד שמנסה להבין למה הוא בוכה?). "אלישבע" הוא שיר שמראה בדיוק מה כל כך מיוחד בילדים. המשוררת מבינה לנפשה העדינה של הילדה, אשר לא מצליחה להבין למה המבוגרים מתעקשים איתה שבובתה האהובה פיסחת, קרחת ומכוערת, בעוד היא אוהבת אותה בכל ליבה, ומאמינה באמת ובתמים שהיא יפה (היא לא מבינה למה הם קוראים לה פיסחת - "הן משתיים הרגליים חסרה את רק אחת"!). וזה מה שמיוחד בילדים, הלב הרך הזה, האוהב בלי תנאי. אז למה במקום להכיר בכך, למה במקום לטפח את הרגישות העדינה הזאת לעולם, מתייחסים לילדות בתור שלב ביניים שצריך לעבור לפני שהופכים למבוגר בר דעת?

כששלחתי את "אלישבע" לידיד שאני מעריכה, בצירוף כמה מילים על דעתי בנושא (שאתם כבר שמעתם היטב), קיבלתי ממנו בתגובה ש"נכון, ומצש שני, איך כיום אפשר לצפות מילד להבין כאלו מילים? הוא ילגלג על זה". אני מסכימה ולא מסכימה עם הדעה הזו. הילדים של היום באמת גדלים לתוך זלזול ביכולת שלהם להבין. מבוגרים תמיד שוכחים שילדים מבינים (ב"ארבעה בתים וגעגוע" של אשכול נבו, לדוגמא, אחת הדמויות, שהיא אמא, אומרת "ואז קלטתי שהוא לא רק שמע אותנו, אלא גם הבין" ויותר מוקדם באותו העמוד - "הקטנה הזאת אנטנה. קולטת הכל"). וככה גם כותבים להם, במילים ילדותיות, כאילו הם לא מסוגלים להבין. זה לא נכון - יש להם את הידע, יש להם את החושים, ומה שאנחנו שוכחים, שהחושים האלו שלהם מחודדים הרבה יותר מאשר שלנו. הם באמצע לחוות דברים ורגשות שאנחנו כבר שכחנו.

ואם אתה לא מפסיק לשדר לילדים שהילדות היא שלב שצריך לעבור, מה הפלא שהם מזדרזים לנסות להתבגר? מה הפלא שילדות צעירות מתלבשות כדי לחשוף את כל מה שעוד לא הספיק להתפתח בגוף שלהן, מה הפלא שילדים של ממש מתחילים לשתות, מה הפלא לראות תלמידי יסודי שמדליקים סיגריות. כולם לא מפסיקים להאשים את החינוך - והשירים הם חלק ממנו. הפסקול של הילדות צריך להפוך אותה לתקופה בעלת משמעות, לגרום לילדים לרצות למצות אותה עד הסוף, להשאר בה כל עוד אפשר (אח שלי הצעיר, לדוגמא, הוא נער צעיר שבנפשו הוא פיטר פן נצחי) - ואז להגיע להתבגרות בגיל שנכון לה, בלב שלם ומוכן, כשמאחוריהם ילדות עשירה ומלאת תוכן ופיתוח מחשבה, שממנה אפשר רק לצמוח. אני, בתור אחת שנמאת בשיא הסופי של גיל ההתבגרות שלה, מסתכלת במבט אובייקטיבי ככל הניתן אחורנית, ומודה לאמא שלי על הבחירות שעשתה כשחינכה אותי ואת אחיי. הדבר היחיד שנותר לי לעשות בנושא הוא להבטיח לעצמי לנסות ליישם את כל שהבנתי גם על הילדים שיהיו לי, ביום מן הימים. עד אז נותר לי רק לשמוע את אותם שירי הילדים הנהדרים האלו ולהתמוגג מרוב רגש. והרי זאת משמעות המילה נוסטלגיה - כאב הזכרון. להסתכל על הילדות בתור תקופה שהיתה, והיתה נהדרת. להבין לעומק את המשפט "היה טוב, וטוב שהיה", ולהמשיך הלאה, בלי לשכוח להסתכל אחורנית בכאב ובחיוך גדול.

נמשים

כשאדע, לא אהיה כבר ילד, בינתיים לי שיר מתנגן...

במכנס קצר וסוודר בצבעים חמים, הלכתי על הכביש. לבד, חצות הלילה, ואני צועדת לבדי לגמרי ברחוב הראשי, מתמידה בפסי הסימון הלבנים המקווקווים. בריזה קלילה של תחילת הסתיו פורעת את שערי לרגע. הראש שלי אמנם פונה קדימה אבל העיניים הבהירות מוטות מעלה, הרחק קדימה, אל השמיים מסונוורי האור והירח החצוי במרכזם. אז צעדתי לי, אפופת שמיים סגולים, פוסעת מוכת ירח קדימה אל המטרה, מסביבי עטלפים אפורים פרושי כנפיים, ושקט. שקט מופתי. זאת היתה הדרך הטבעית ביותר עבורי, ללכת בהליכה הזו שלי, עם הרגליים המצטלבות בנשיות לא מופגנת, ובכל זאת בשלב מסוים להשפיל את מבטי. להחוות תנועות גוף רכות כל כך שאפשר להגדיר אותן כמתגרות, ובכל זאת להחלץ מהסנדלים ולהניח את כפות רגליי החשופות על הספסל כשהתיישבתי. אנשים שראו אותי באותו היום ולא הכירו אותי קודם לכן בטח כבר הרגישו שהם כבר עמדו על מהותי. אומרים שרושם ראשוני נקלט בשלוש השניות הראשונות, ובעצם, מי אמר שצריך יותר מזה?

נמשים

אני הצלחתי לספוג קצת מהשקט של היום הזה. יש בי שקט ורעש וכתיבה פלצנית של שמיניסטית מחויכת. יש בי הכל. ולא צריך יותר מזה.