Boy Anachronism

" בחושך אני רואה אותה

יושבת כמוני,

מגיפה לעומתי את התריס

מפנה אלי את גבה,

מתחזה למולי כלא רואה,

יודעת היטב

שכל תנועותיה גלויות לפני."

קול גבוה מן מבחוץ

עטלף שהולך לאיבוד

סתם תירוץ

להניח את הספר

ולכתוב לך

כשאני לא מסוגל להקשיב

עוד, אני עוצם עיניים

ומה שלא ניתן להשיב

עוד, נגלה בראשי

ואז אכתוב אותו לך

מתחשק לי לספר לך הכל, אף לשמור הכל בסוד לעצמי, כדי שתכיר אותי טוב מכולם, אך לא תוכל לפגוע בי.

אני רוצה לקלף מעליי כל פיסת בד, את כל המסכות ששומרות עליי. שתיראה אותי במערומי, עם הצלקות והפגמים, יש מהם אינספור.

אולי תגיד שאני יפֶה, ואני אראה לרוץ ולהתחבא,

כי אני לא מרגיש יפֶה, אולי יפָה, וגם את זה הרסתי עם השנים.

אני רוצה שתעטוף אותי בסוג אחר של מגע, סוג אחר של אינטימיות וחיבה, סוג שאני לא יודע לתאר.

ואיזו מין חיבה זאת, באמת? איך ניתן להרגיש דבר מה אל אדם שלא ראית, לא שמעת, לא הרגשת, לא הרחת, מלבד דרך מסך קר?

איך תוכל לדעת שבמציאות לא יהיה זה אחר? אולי הרגש יברח לו אז, יתחבא בחזרה למקום ממנו בא?

אם ישנו קופידון, איך הוא עובד בימים הקרים האלה?

מן אנרגיית פיקסלים שמחברת בינינו? מטייל בתוך כבלים, חופר בתוך שרתים, ומחבר נשמות בודדות שקפאו מעבר למסך?

אהבה בצבעי סייבר-פאנק, קרה ומרוחקת וזוהרת בחשכה. 

ויש תמונות שלא יוצאות לי מהראש, דברים שמשגעים אותי, בכזאת קלות. כל כך קל להוציא אותי מאיזון בימינו, כאילו משהו בתוכי, הנשמה, אם היא קיימת, משתוקק לדבר מה נוסף לאחוז בו, מלבד השיגעון התמידי בתוכי.

והגוף לא מסוגל להתמודד עם הקרירות הבודדה הזאת.

ומשהו בי משתוקק דווקא לך, בצורה שאני לא מצליח להסביר.

"לילות רבים הייתי הוזה

על בתים אחדים, רטובים מאהבה.

תאר לך כמה הייתי מקופחת,

שזה המלווה היחידי שלי."

אני שם שרוולים

ארוכים,

כדי להסתיר אותן מכולם

טעויות שלי.

טעויות משורטטות לי בעור,

כואבות.

הן שורפות

בכל תנועה שלי.

הן לא נותנות לי לישון בלילה.

הן יוצרות עשרות צורות

בעור שלי.

וביחד יוצרות ציורים,

תוצאות.

ואני מצטער כל כך

על רגע אחד ודיו,

שעשויה מדם,

ושהעזתי בכלל

לצייר טעויות כואבות.