על הדלת שלי, בצד שפונה אל המסדרון, החוצה, ישנו ציור ענקי וציבעוני שציירתי לפני כמה שנים.
פרפר גדול בצבעי כחול וסגול וורוד [צבעי הגאווה הביסקסואלים, למי שפספס], ונגיעות של לבן כקוויי מתאר.
סביבו צבעים חזקים של כחול אדום וצהוב, מעורבבים זה בזה, יוצאים מכרבולת סביבו, הרגשה של תנופה ועוצמה ותנועה. מש כאילו מרגישים אותו עף לו.
הגוף שלו חלול, רואים דרכו את העץ של הדלת, ובפנים כתובים משפטים בעיפרון. מעל הכל, גם בגרפית, שרשרת מתכת שאוזקת את הפרפר, מונעת ממנו לעוף.
כל הציור הזה מתאר מן מאבק, מן ניסיון לברוח, מאמצים אדירים ואנרגיה רוחשים סביב הניסיון להיות חופשי, כמו פרפר, אבל משהו עוצר בעדי, משהו שכובל אותי לכאן, לבית.
מאז נוספו מעל עוד ציורים נוספים בטוש שחור ובעיפרון, סתם קישקושים חסרי פואנטה, יפים יותר או פחות. הם כולם נבלעים בתוך הציור הגדול.
גם אם תרפרפו בסקצ'בוקים שלי, או תוציאו את הדיקטים הענקיים מהבגרות באמנות מאחורי הארון שלי, תיראו את המוטיב הזה חוזר על עצמו.
פרפרים, קטנים כגדולים, גבולים או חופשיים, צבעוניים או בשחור לבן.
שקלתי לעשות קעקוע של פרפר אבל ויתרתי על הרעיון כי הוא נשי מדי וקלישאתי מדי. אבל זה בהחלט מוטיב עיקרי באמנות שלי, בחיים שלי.
יש משפט בשיר Mary של טורי איימוס
"Butterflies don't belong in nets"
והוא נגע בי עמוק עמוק ומאז לא עוזב
כינוי:
Boy Anachronism
בבלוג זה
בכל הבלוגים
