Boy Anachronism

יש משהו עצוב ואירוני בזה, לדבר אל מישהו במצב שבו אני הייתי פעם.

הרי אני יודע שאין טעם, לא משנה מה אני אגיד, לא משנה מה אני אעשה.

זה עצוב בצורה שקשה לי לתאר, כי זה לא סתם מישהו בדיכאון.

כי אני יודע כמה כואב לך, איזה מחשבות עוברות לך בראש, מה את מרגישה.

אני יודע איך זה מרגיש, ואיך שזה בא והולך, וזה שזה לא עובר.

אני יודע שאף אחד לא מצליח להבין, וכולם בטוחים שהם כן, והם כל כך נואשים לעזור.

אני יושב כאן, חסר אונים לחלוטין, אל מול על השדים שלי, רק שהם לא שלי, הם שלך.

מה שהופך את זה נורא מכל...

עם השדים שלי אני יכול להילחם,

את השדים שלך את אמורה להביס בכוחות עצמך.

אבל את אפילו לא מנסה, ואני כל כך מפחד לאבד אותך.

למה יש לי שני To do lists??

ועוד עם סעיף שחוזר בשניהם ><