הבטחתי לעצמי דף חדש. חלק חלק.
אולי הגיע הזמן לשים כמה דברים בעבר, לנסות לשכוח.
אני כמעט לא כותב עליה, כמעט לא מדבר גם. מעטים אלה שיודעים בכלל.
לפעמים פולט כדרך אגב, בהקשר למשהו מסויים, החברה הראשונה שלי התאבדה.
אבל היא תמיד שם, בראש שלי, בחלומות שלי. עברו שנים וזה עדיין כואב.
כתבתי משהו, שלא הייתי צריך לכתוב, ומחקתי.
ואז בכיתי במקלחת וחשבתי עליה.
בראש שלי היא כמעט חיה עדיין, אבל לא.
זה מאוד להיות כואב נורא, אבל צריך לתת לה ללכת.
אף פעם לא סיפרתי על זה לגמרי, אולי אף אחד לא באמת קורא פה, אבל לאחרונה מתברר שכן.
קראו לה ניקי, או ליתר דיוק אנחנו קראנו לה ניקי, או ניקול. בעצם קראו לה לילך, אבל היא לא הרשתה לי לקרוא לה ככה.
היא הייתה הדבר הכי יפה שראיתי בחיים שלי. היא הייתה האדם הכי יקר שהיה לי במשך שנים.
אהבתי אותה יותר מהכל. בפעם הראשונה אהבתי ככה, ורק לאחרונה הבנתי שאני מרגיש ככה שוב כלפיי מישהו אחר. בפעם הראשונה מאז.
היינו ילדים, כשחושבים על זה. אבל זה מה שקורה כשילדים צריכים לכאוב ככה, להסתתר. זה מה שקורה כשתוקפים אותך פיזית ונפשית.
היא עברה אונס בתוך המשפחה, החברה של אחיה גילתה את זה, והיא עבדה במשטרה.
אבל היא נשארה מצולקת, כואבת. והייתי צריך לראות, הייתי צריך לדעת. אני לא יכול להפסיק להאשים את עצמי.
זה לא מפסיק לכאוב, הזיכרון שלה צרוב לי בחזה.
אני אל יודע למה אני כותב את כל זה. אני לא יודע למה אני מרגיש צורך לדבר על זה. תמיד הדחקתי, היא שלי, רק שלי. היא המלאכית הקטנה שלי. אני גדלתי, היא נשארה ילדונת. רק בת 13.
אולי מתישהו אני אוכל לספר לך עליה, אולי מתישהו אני אעז לומר לך, שבפעם הראשונה אני אוהב כמו שאהבתי אותה. בפעם הראשונה זה שש שנים, שאני מרגיש כמו שהרגשתי כשהיא חיבקה אותה. ובגלל זה השם שלה צרוב אצלי כל כך חזק, למרות שמעולם לא קראתי לה ככה. זה דווקא התאים לה יותר. ניקול, לילך, ילדונת שלי.
אולי אז תבין. אולי לא. אולי אני לעולם לא אדבר על זה שוב, כמו שהיה עד עכשיו.
אולי עכשיו אני אוכל להניח את זה מאחור, להפסיק לחפור בעבר.
אולי בפעם הראשונה מאז, אני אמצא את האומץ ללכת לקבר שלה. אפילו בהלוויה לא הייתי, לא הייתי מסוגל. לעמוד שם מול כל המשפחה שלה, ולנסות חזק לא לבכות, בלי שאף אחד היה יודע שום דבר עליה, עלינו.
דף חדש, נכון? הבטחתי לעצמי לא לבכות השנה.
כינוי:
Boy Anachronism
בבלוג זה
בכל הבלוגים
