Boy Anachronism

מיאל כתבה לי רשימה, ואני בחור צייתן. אז הנה חמש מאות מילים, פלוס חמש כותרות, ותמונה לכל אחד, כי אני אוהב.

מכתב 

מעולם לא הייתי טוב מדיי בדיבורים, אבל אני מעולה בכתיבה. את הרגש הרבה יותר קל לכתוב, או להקליד בעידננו המודרני. אתה מתחבא מאחורי דף או מסך, מקסימום ייראו את הכתמים שהדמעות יצרו על הדף. ככה אני שופך את עצמי. ככה אנחנו מנהלים את הריבים שלנו, דרך המייל. אני לפעמים תוהה מה היינו עושים אם היינו בעידן שבו לא היו מחשבים, מעניין אם היינו לומדים לתקשר, כותבים מכתבים, או פשוט נפרדים.
זה רומנטי ועצוב, לריב במכתבים. "אתה ממש דפוק!" כתוב בכתב יד מסולסל, בדיו כחולה או שחורה, על קלף נייר, נכתב בכעס לאור נר, חתום בשעווה חמה מבחוץ. מה, לא רומנטי?

ספר

עולם ומלואו התגשם אל מול עיני, זה כמו דימיון מודרך, רק טוב יותר, ארוך יותר, עמוק יותר. תיקתיקתיק, אני שומע את ליסבת' סלאנדר מקלידה במהירות, אני שומע את הנשימות השקטות של הארי פוטר בארון מתחת למדרגות, את רעש זרימת המים בה שטה הרפסודה של אנדימיון.

אני הרפתקאן! אני מכריז בראשי, בעודי מכורבל במיטה, לבוש בלא יותר בטרנינג וטישירט שחורה. וכעת אפליג מעבר לים של מילים, אטוס לכוכבי אותיות, אסע בזמן ואתפס על הרים של דפים!  ואני מבלה ימים, לפעמים חודשים, בכל הרפתאה כזאת, ותמיד שורד, ומיד רץ להרפתקאה חדשה. כמו בשיר האהוב עלי, אני פיראט מבלי לעזוב את חצר ביתי.

אני אוהב נסיעות ארוכות באוטובוס. את השינה הכי שלווה שלי ישנתי באוטובוס חזרה מאילת, ארבע שעות רצופות של טלטלות ומוזיקה באוזניות, מתעלם לחלוטין מהאנשים סביבי, התלמידים שהחליטו שזה הוא הזמן להוציא גיטרות ולנגן ולשיר ולרקוד, אם תהיה תאונה, והם יעופו קדימה לתוך השמשה, לפחות הם ימותו מאושרים!

היו תקופות שנסעתי לירושלים, שם אתה שוקע בתוך הכוכבים שלמטה בתהום באמצע הלילה, או מרחף בתוך עננת ערפל הבוקר. זה נותן זמן לחשוב, לרוב גם יש נוף קבוע אך עוצר נשימה, לפעמים הגשם שוטף את הזכוכית, יוצר רעש רקע נפלא שכזה.

פעם הייתי מטייל. אני אוהב נסיעות ארוכות נורא, עם אוזניות וגשם בחוץ.

חום 

זה הסם הפרטי שלי, הוא יותר טוב מאלכוהול או סיגריות, ולא ניסיתי, אבל אני בטוח שגם יותר מסמים לא חוקיים למיניהם.

ההרגשה הזאת כשההורמונים עולים לי לראש, מטשטשים את המחשבה, מרחיקים את הריכוז, שוברים את הגבולות, מחדדים את חוש הריח, מרפים את השרירים.

אני אוהב להתמכר למגע העור שלך, הוא חם ומזיע מתחת לחולצה, אני שולח את היד שלי להרגיש כל מילימטר של חום מוטרף, שורט מדי פעם.

אני אוהב את הקירבה הזאת, את ריח הגוף שלך, הטעם שלך, אני זועק ללא גבולות, החומות נופלות. אתה בטח לא מודע לזה, אבל לא נתתי לאף אחד אף פעם לגעת בי ככה.

לילה

אני לא מהטיפוסים שאוהבים לישון מכורבלים, או בכלל לישון ביחד, בעיקר לא אם זה לא במיטה זוגית, שבה אוכל לברוח למרחב שלי ברגע שארדם.

אל תבינו לא נכון, אני נורא אוהב להתכרבל, אפילו אוהב להירדם ככה, ובטח ובטח אוהב להתעורר צמוד למישהו שאני אוהב. אבל את החלק שבין שלב ההירדמות לשלב ההתעוררות אני מעדיף לבלות, איך לומר, בספייס האישי שלי. אני אוהב שיש לי מקום, אני אוהב לישון באלכסון, אני אוהב לחבק את הכרית, ואני לא אוהב שצפוף לי. גם לא שיער בפה שלי, או לנשום לתוך כתף של מישהו.

אבל אני אוהב כפיות, אני אשן, ואתה תחבק, ולא תפריע.

נ.ב - אתה מבין מהזה לאהוב מישהו כשהוא נכנס הביתה עם חמישה מגשי פיצה! [רק חבל שזה כמעט הכל עם תוספות שאני שונא]

נ.ב.ב. - בתמונה האחרונה זה אני, למקרה שתהיתם.