אין מספיק מקום בכל האינטרנט
להכיל את הכאב שלי
אין צרחה שתביע
כמה הכל צורח מבפנים
הייאוש עבר לגור פה
וצפוף לי איתו אחושלוקים
לא מצליחה להבין מה מחזיק אותי כאן?
מגלה שהתשובה היא פחד
אבל אני מפחדת גם להישאר
אין לי כוח לשאת בתוצאות
אין לי כוח להמשיך לתמודד
כמה פעמים אני אצטרך לחפש
בכוח סיבות להמשיך לחיות?
מה הטעם להמשיך לנסות?
כשאת יודעת בוודאות שזה לא ישתנה
אני אעבור את זה הפעם
רק כדי להרגיש בדיוק ככה שוב
כמו שקרה כל פעם לפני זה
ואיך אני אמורה לתקן יחסים
כשאין לי מי לדבר
או ליתר דיוק
כבר אין לי רצון לדבר
כי זאת אותה השיחה שניהלנו לפני חודש
וכי כמה פעמים אני יכולה לומר
לאדם שאמור להיות הכי קרוב
שהוא פוגע בי עד הנשמה
שהוא גורם לי להרגיש קטנה
גורם לי להרגיש חלשה
גורם לי להרגיש בלתי נראית
גורם לי להרגיש כמו מטרד בדרך
זה לא עוזר שתגיד שאתה מצטער
זה לא עוזר לי שלא התכוונת לפגוע
זה לא עוזר לי כי אתה לא מנסה בכלל
וכשאני עונה לך בטון שבור ולב שבור
אתה אומר לי לא לצרוח עליך
ומצדיק את עצמך בכל דרך קיימת
רק לא להיות אשם אף פעם
תלית שכולה תכלת
לא יכול להיות חס ושלום שזאת אשמתך
לא יכול להיות שאתה צריך לעצור ולבדוק
מה אתה עושה שגורם לי להגיב ככה
שגורם לי לעבור מאהבה לשנאה
לא יכול להיות, זאת בטוח אשמתי
אין אנחנו במערכת היחסים הזאת
אין תקשורת אין רצון לתקשר
רק רוצה את השקט שלך
לחיות ביחד בשקט, בלי רעש
בעוד שבתוכי הרעש אינסופי
ומחריש אוזניים
ואם היית שומע את הבפנים
הצרחות שלי היו נשמעות כלחישות
אבל אתה מזמן לא רואה את הבפנים
ועוד יותר מזמן לא מראה את שלך
מתרחק ממני עוד ועוד מאחורי חומות
וחושב שאני לא אסים לב
ובמקום לגשר על מה שכואב
אתה מתחבא מאחורי מבצרים
רק מרחיק את עצמך ממני עוד ועוד
ומצפה שאני לא אעשה אותו הדבר
אבל בדרך שאני מכירה
נגמרו לי הסיבות להאמין בך
נגמרו לי הסיבות להמשיך לנסות
נגמרו לי הסיבות לדבר איתך
כי כל פעם שאני מדברת
אתה זורק לי בטון סרקסטי
הערה על כמה זה לא מעניין
וכל פעם מחדש אתה מתנהג מופתע
כאילו לא ניהלנו את אותו הויכוח
כאילו פעם ראשונה שאני מדברת
נמאס לי שלא מקשיבים לי
נמאס לי שמתעלמים ממני
נמאס לי שמסתכלים דרכי
נמאס לי להרגיש בלתי נראית
שקופה, כאילו אני לא קיימת
אלוהים יודעת שאני אחצה בשבילך
את האוקיינוס לאורכו בשחייה
והיית סופג כדור בשבילי בלי למצמץ
אבל אותי אתה לא סופג
את הרגשות שלי אין צורך לספוג
אין צורך להתייחס להיסטריה שלי
כי היא מוגזמת ומוקצנת וקשה לך
אני צריכה ללמוד להיות בשקט
אני צריכה ללמוד לא להרים את הקול
אני צריכה ללמוד לשלוט בעצמי
אני צריכה ללמוד להירגע
ואתה תלית שכולה תכלת
אתה לא רוצה להשתנות
ולא מתכנן לעשות את זה
אבל אתה משתנה כל יום
ואתה הופך לאדם אחר
אדם ציני יותר ומגעיל
אדם שאני לא אוהבת
וככל שאתה הופך ל-זה-
האהבה שלי קטנה ומתחלפת
בפחד ושנאה וכאב וכעס
וההרגשה הנוראית הזאת
שאני שוב לבד בעולם
שאיבדתי בפעם המיליון
את האדם הכי יקר לי
ואין מספיק מקום בבית הזה
להכיל את הכאב של כולנו
כרגע אין מקום בבית הזה
להכיל אותי לבדי עם הכאב שלי
ואני מסתכלת פנימה ואני רואה את אמא
כפי שהיא כיום אחרי 54 שנים
של לסתתר מאחורי חומות
כשאתה סוגר את הרגשות בתוך מבצר
הן מתבצרות בתוכך ונשארות
ואתה שוכח שהן שם בכלל
אבל הן לא שוכחות לעולם
וברגע המכריע הן יתפרצו
יברחו החוצה בקול רעם
כמו שהן רצו לעשות תמיד
ואני מוצאת את עצמי מפחדת
לדבר איתך או לחלוק איתך
מפחדת מהתגובות שלך
מהציניות והסרקזם שלך
מהמילים שלך שחותכות
כמו סכינים בעור שלי
מפחדת להסתכל לך בעיניים
מנסה ללכת סביבך בזהירות
לא להפר את השקט והשלווה
שאתה חושב שיש בבית הזה
ואתה שוכח עם מי התחתנת
אם מתאר לעצמך שקט ושלווה
אין לי לא מזה ולא מזה
מעולם לא היה בטווח חיי
גם כשהרגשות חיוביים
הם רועשים ומקפצים
ומעירים את כל השכונה
ואז אתה אומר לי להיות בשקט
ואני משתיקה את השמחה
באותה צורה שאני משתיקה את הכאב
ועוד חמישים שנה מהיום
אני אשתוק כל כך חזק
שאני אשכח איך להרגיש
אני אשב מאחורי חומות
כמו אמא שלי הממורמרת
ואפחד מכל דבר שעובר
כמו שאני מפחדת ממך
כל פעם שאתה פונה אליי
כינוי:
Boy Anachronism
בבלוג זה
בכל הבלוגים
