אתה מוצא את עצמך נזכר למה אתה שונא לאהוב.
לדאוג למישהו מספיק, כדי להיות ער בשתיים בלילה, למרות שהראש שלך כואב והעיניים כבר חצי עצומות מזמן.
להיכנס לחרדות בגלל טעויות שלא שלך.
ולדעת שבסוף היום לא תקבל לזה שום תמורה.
ככה זה היה תמיד, אתה דואג, והם נעלמים לך.
ככה זה מאז ומתמיד, אתה מנסה לעשות בשבילם הכל.
אתה מוצא את עצמך תוהה אם לקחת כסף מהארנק של אמא, לקחת מונית וללכת לחפש אותה.
אבל זה טיפשי, עד שתגיע יהיה מאוחר מדיי.
אתה סתם דואג.
אתה סתם חרדתי וטראומתי.
אתה סתם מכיר את החיים האלה טוב מכדי להאמין שבאמת יהיה בסדר.
היא אומרת להתקשר, אבל היא לא עונה, ואתה נחנק.
מה קורה?
מה עכשיו?
אתה לא יכול שלא לדאוג.
גשם.
בהתחלה טיפות קטנות, בקושי מורגשות. אתה מתחבא כדי שהסיגריה לא תירטב. פולט עננות של רעל, ואתם צוחקים.
אתה מסרב להתעקב, תכף יהיה גשם, אתה בטוח.
שרוולים קצרים, חולצה מכופתרת וקלילה, וגשם קליל ונעים.
ואז מבול, לוקח כמה דקות להגיע לשער, להתחבא בכניסה, אתם שניכם כבר ספוגים במים.
אתה מוציא סוודר מהתיק, כאילו שזה יציל אותך עכשיו, אתה ספוג במים.
שלוש, ארבע, ו....
רצים הכי מהר שאפשר, אתה לא רואה כלום, הגשם נכנס לך לעיניים.
אתה צוחק, צווח, וגם היא. כמו ילדים קטנים אתם רצים במורד המדרגות וצוחקים בקול.
האור ירוק, חוצים את הכביש בריצה, אתה בקושי מצליח לראות משהו, ומקווה לא להידרס.
מגיעים לכניסה למעונות. עוצרים, מתנשפים וצוחקים. שניכם נוטפים מים, המטריה שלה נשברה.
גם בדרך למעלה, צוחקים וצווחים. המטרייה נשארת להתייבש בחוץ, אז מה שהיא שבורה.
משהו בחיוך השובב.
משהו בתנועה מתגרה.
משהו במגע קליל.
משהו בעיניים.
משהו בטון הדיבור.
משהו ביציבה המתגרה.
והכל כאילו במין נונשלנטיות, כאילו כלום.
ומשהו מדגדג לך עמוק בתוך הבטן.
משהו מחכה להתפרץ.
אנרגיה סמויה שמתחבאת שם כבר יותר מדי זמן.
וזה לא מספיק, זה פשוט לא מספיק.
נחמד, מרגיע, אבל לא מספיק.
יש בך עוד המון אנרגיה, שמחכה לזרום אל מישהו אחר.
אתה מבין שזה לא שהם דומים לכל האקסים שלך.
אתה מבין שזה אתה.
אתה שזוכר הכל.
אתה שזוכר יותר מדי.
אתה שלוקח איתך הכל מכל מערכת יחסים.
והטון הספציפי, שבו הוא ביטה מילה ביפנית.
העיניים של אחד, והגוף של אחר.
המגע מכאן, ההרגל הזה משם, ואת זה הוא עושה כמוהו.
כינוי:
Boy Anachronism
בבלוג זה
בכל הבלוגים
