Boy Anachronism

שנה חדשה, דף חדש.

המון אהבה ותקווה ואמונה.

פרץ אנרגיה נפלאה כזאת.

מחר עושים שינוי, אני לא בטוח בדיוק על מה נדבר, אבל נדבר.

טכנית אני בטוח שיש לי המון מה לומר, אני פשוט מפחד שאני אמשיך להסתרר.

זה קשה נורא להיפתח, קשה נורא לסמוך.

אני רוצה לסמוך עליך, באמת. אני רוצה להרגיש בטוח איתך, אבל זה קשה נורא.

כבר ייאוש מוחלט, ואני מרים ידיים. ביליתי שעה בבכי חסר מעצורים, הכל כל כך כואב, אני לא יכול להמשיך ככה.

אני כבר חושב על הדרכים והקשרים, חושב שזה הפתרון היחיד. לא נשאר לי דבר לעשות, מלבד הפתרון הזה. מגחך לעצמי, פתרון סופי.

צפצוף הודעה בפלאפון מקפיץ אותי. ציפיתי שזה יהיה כל אחד מלבדו. אחרי חודשים.... 

חודשים המשכתי לנסות, כי לא נשאר לי מה להפסיד. לא מסוגל להרים ידיים.

בעיקר כי הוא לא יצא לי מהראש, חודשים שלמים חלמתי עליו כל לילה, הוא תמיד שם, בכל פינה.

בכל שיר, כל משפט, כל מילה. בכל פינת רחוב. בכל זיכרון חמים, אפילו בכאב.

ביליתי לילות אין ספור, הוזה שהוא שומר עליי. מחבק אותי מאחור, הנשימה שלו על העורף שלי. לאט לאט הפנים שלו נעלמות, אבל הזיכרון חזק תמיד. לא הפסקתי לאהוב לרגע, לא משנה כמה ניסיתי. אני לא מסוגל לשכוח. 

כבר הרמתי ידיים, כבר התחלתי להשלים עם הסיטואציה. עד שהפחד האחרון שלי התרחש.

זהו. עכשיו אני לבד, מפוחד וכואב ובודד ושבור. מעולם לא הרגשתי פגיע יותר, מעולם לא הרגשתי יותר כמו ילד קטן.

אני חושב שאפילו בתור ילד קטן, לא הרגשתי כל כך ילד קטן. כל מגע הכי קליל הפחיד אותי, כל מילה, כל מבט.

ואני מגיע שוב חזרה להיום, ערב קר, דמעות וכאב ודם. אמא מנסה לדבר איתי, היא מסרבת להבין, שהיא רק גורמת לי להרגיש רע יותר.

מתלתלת אותי וחוזרת על השם שלו שלי. "אלה, אלה, אלה, נו, אלינה!"

ואני מנסה לומר לה, ומדי פעם מתפרץ. בראש שלי מתנגן פזמון מוכר וידוע. אני רוצה למות. עזבי אותי בשקט.

פתאום מתוך דממה וחושך, אתה מופיע, משום מקום. למה דווקא בשנייה הזאת? אני נשבע זה לא במקרה, זה לא יכול להיות.

ואם יש איזה כוח שמחזיק את העולם, הוא הפיל את הרגע הזה במקומו. והריק בתוכי, חור שחור ענק שפעור לי בחזה, מתמלא מין חמימות נוזלית, לאט לאט.

זה טיפשי וחסר פואנטה. ברור לי לגמרי לאן זה מוביל. אני יותר מדי לא-יציב בשבילך, אתה לעולם לא תצליח להתמודד איתי, לעולם.

והשיחה לא מובילה לשום מקום לא צפוי, מדי פעם אני מזיל דמעה, אבל אני מתחיל להתייצב.

מוזר, היית מצפה שעכשיו אני באמת אשבר לחלוטין. הרי יש לך כישרון כזה, לעשות בלב שלי כרצונך. לשבור ולאחות בהינד עפעף.

משהו בי חזר לתחייה במילים פשוטות. לא משנה כמה כואבות, לא משנה כמה לא מעוררות תקווה. זה כל מה שביקשתי, כל מה שרציתי, להבין למה.

וכמו כולם, גם אתה ברחת מהמסכה שאני מסתתר מאחוריה, לא הצלחת לחדור מתחתיה, לא הצלחת לראות פנימה.

לא מאשים אותך, אף אחד לא מצליח כבר מזמן. אני נעול. מאז ניקול מעולם לא נתתי לאף אחד להיכנס, אף אחד לא צריך לראות מה יש בפנים.

רק באמנות אני מראה, רק באמנות אני מציג את הכאב, את הזעקה שבפנים. גם את הילד הקטן והאבוד, בעולם הזוי כל כך, אני מנסה להכניס לאמנות.

פיות קטנות ופרועות, בצבעים נפלאים. הן שומרות עליי, תמיד שמרו. מוזות כסופות ובלתי ניראות. תקוות.

אני לא אצליח להסביר לך לעולם, גם אם נחזור לקשר, מה עשית לי היום. בעיקרון הצלת אותי, גם זה כישרון שלך, אתה עושה לי טוב, אתה יודע? בצורה שקשה לתאר.  הערת אותי, הערת משהו שאיבדתי לזמן מה, וחשבתי שלא אראה את עצמי שוב לעולם.

מה שאני צריך כדי לרסק את המסכה זה אותך, אבל אני לא יודע כמה תאהב את מי שמתחת.