הנושא הזה עולה עכשיו בכל מקום, בפוסטים המומלצים, בערוץ 2 הייתה תוכנית על זה [מה כואב לילדים שלכם], זה בכל מקום.
חבל שרק עכשיו זה עולה, חבל שצריכים לעלות נתונים סטטיסטיים מדאיגים כדי לפקוח את העיניים.
האלימות בבתי הספר עולה מרגע לרגע, היא תמיד הייתה שם ואף אחד לא טרח לעזור, וכשכן זה לא עושה יותר מדי.
מהרגע שאני זוכר את עצמי חטפתי מכות.
בגן חטפתי מכות, בגן חובה, בבית הספר היסודי.
עד שלא הגעתי לחטיבה, חטפתי מכות.
זה היה חלק מהמציאות, ולא הייתה דרך לברוח מזה.
תמיד יש את הילד החננה של הכיתה, זה שכל הציונים שלו גבוהים, אמא שלו פולניה בטירוף, הוא תמים וחלש ובכיין וחוטף מכות ואין לו חברים. זה הייתי אני. העדפתי לקרוא ספרים מאשר לצפות ב"המורדים", ולא התלהבתי כל כך מהרעיון של לשחק תופסת או מחניים.
אז לא היו לי חברים, וחטפתי מכות. כשהייתי בכיתה א', הייתה איזה ילדה ערסית בכיתה ד' או ה' שהתעללה בי, עם עוד שתי חברות שלה. הייתי חצי מהגובה שלהן, ופחדתי פחד מוות. הן רדפו אחריי, הרביצו לי, קיללו אותי.
אני זוכר שאמא באה ודיברה איתה, למרות שהתחננתי שלא תעשה את זה. היא דיברה איתה יפה, אמרה לה שזה לא יפה מה שהיא עושה, שילדים גדולים צריכים לשמור על הקטנים ולא להציק להם. אותה ילדה הנהנה יפה, וברגע שאמא שלי הלכה, גררה אותי בכוח לחברות שלה וסיפרה להן מלא שקרים, שאמא שלי איימה עליה, שהיא תרביץ לה, שהיא תקרא לה למשטרה. רציתי למות.
אני זוכר שבכיתה ב' קנו לי בגדים יפים ליום ההולדת, ובאתי לבית הספר איתם. בגדי קטיפה שחורים, גרביונים לבנים, נעליים חדשות ומבריקות.
הן רדפו אחריי, דחפו אותי בחולות, בעטו בי וקראו לי את הגרביונים.
כיום אני ידע שהילדה הזאת באה ממשפחה נוראית, אני מכיר את האחים שלה, גם זה שבגילי, גם הקטן יותר, משפחה שלמה של אנשים אלימית וחסרי לב. אולי זה החינוך, אולי ההורים מכים, אני לא יודע ולא שופט, וגם לא אכפת לי.
מה שאני יודע זה שבגללה ביליתי שלוש שנים מהחיים שלי בפחד.
כשסוף סוף היא עלתה לחטיבה ועזבה, אני זוכר כמה הקלה חשתי, סוף סוף יהיה לי שקט. אז זהו, שלא.
שתי בנות אחרות שגרו ממש לא רחוק ממני התחילו להציק לי. הן לא השתמשו ממש באלימות, סתם קיללו והציקו, ליגלגו עליי, בעיקר אלימות מילולית.
מאוחר יותר, בשנה האחרונה שלהן הן התנצלו. הן אמרו שהן לא חשבו שאני לוקח את זה ברצינות, זה הכל היה בצחוק. בסך הכל הן ניסו להתחבר.
היה לי קשה לסלוח, אבל ראיתי שהן באמת התכוונו לזה, למרות שעדיין פחדתי מהן.
לאורך כל אותו זמן גם ספגתי השפלה בכיתה. לא פעם חטפתי מכות מהבנים בכיתה. קיללו אותי כל הזמן, אף אחד לא רצה לשבת לידי בכיתה, לא הזמינו אותי לשום מקום, ובאופן כללי הייתי נורא אומלל.
כתוצאה מכל זה פיתחתי דיכאון קשה בכיתה ה'. אני זוכר את עצמי יושב בכיתה ורק רוצה למות. בכיתה ו' התחלתי לעשן. בכיתי כל הזמן. רק רציתי שהכל יגמר, התחלתי לשקול התאבדות.
כשהגעתי לחטיבה זה היה בית ספר שבקושי הכרתי בו מישהו, לא שזה עזר יותר מדי.
בהתחלה ניסיתי נורא להשתלב, להיות משהו שאני לא. עדיין ירדו עליי, צחקו עליי, עדיין הייתי בודד נורא.
בשלב יותר מאוחר הכרתי אנשים חדשים, גיליתי שמותר לי להיות מי שאני.
ככה שביליתי את רוב החטיבה כ"פריקית" ו"לסבית" של השכבה. מצד שני למדתי לפתוח פה בחזרה ולא לשתוק, וסוף סוף למדתי להיות עצמי, לאט לאט.
בתיכון עדיין היו הערות.
אני עדיין זוכר איך מישהו צעק לי במסדרון הצעה מגונה.
מישהי מהכיתה שלי איימה מאוחר יותר לשבור לו את כל העצמות אם רק אבקש [ואני לא מזלזל ביכולת שלה לעשות את זה, לבחורה יש שרירי אבן]
ולאט לאט פיתחתי גב, והפסיק להיות לי אכפת מה אומרים.
היתה פעם אחת שמישהו לא הפסיק להציק לי.
זה מעבר ללהציק, הוא קילל את ההורים שלי, באמצע השיעור. אמא שלי באותה תקופה החלימה מסרטן, זאת הייתה נקודה ממש רגישה אצלי. עד היום אם מישהו פותח פה על אמא שלי נדלקת אצלי נורה אדומה.
ואחרי 45 דקות של לשמוע אותו מדבר על אמא שלי, ואז על אבא שלי, כשיצאנו להפסקה הוא המשיך.
ניגשתי אליו, קיללתי לו תצורה ובעטתי בו. ברחתי משם בוכה.
הלכתי למחששה, מיד כמובן כל החבורה קפצה לנסות לבדוק מה קרה, למה אני בוכה. לא רציתי לדבר, אז הם עזבו אותי בשקט.
מעט אחר כך הוא עבר שם עם חברים שלו כמובן. צעק לי למה אני בוכה ועוד איזה קללה. ישר כולם קפצו עליו מה הוא מתערב. אז אמרתי להם, ברור שהוא מתערב, בגללו אני בוכה.
עד היום אין לי מושג איך הוא יצא מזה בחיים.
בסופו של דבר לי היה מזל. עליתי לתיכון טוב. היו לי חברים במחששה, היו לי חברים במגמה, קיבלו אותי כביסקסואל ומאוחר יותר גם כטרנסג'נדר.
היה לי מזל כי מצאתי באינטרנט קהילה של אנשים שונים, מיוחדים, אולי מוזרים. גיליתי שאני לא לבד, ולמדתי שמותר לי להיות מי שאני, שאני לא חייב לשתוק למי שעושה לי רע.
היה לי מזל כי גידלתי ביצים, פיתחתי גב, וביטחון עצמי.
אבל את מה שעברתי אני בחיים לא אשכח.
עדיין מתחשק לי לבכות עכשיו.
עדיין יש לי חרדה מבני אדם.
אני עדיין מפחד להסתובב בשכונה של היסודי.
אני עדיין מרגיש כאילו כולם נועצים בי מבטים.
אני כבר לא בכיתה ו, אני בן 19.
עדיין יש לי דיפרסיה, אני עדיין מנסה להפסיק לעשן, ניסיתי להתאבד יותר מדי פעמים, ואני עדיין חותך.
אני עדיין בטוח שאני חייב להשתמש בעצמי כאובייקט מיני כדי שמישהו יאהב אותי.
הביטחון העצמי שלי הוא עדיין לא יותר מהצגה, ובפנים כולי חרדות.
את הנזק שהילדים האלה עשו אני בספק שאני אצליח אי פעם לתקן עד הסוף.
אני בספק שהם יודעים כמה הם הרסו לי חלק גדול מהחיים.
לנצח הילדות שלי תיזכר כפחד, ובדידות וכאב ודמעות. לא היה יום ביסודי שלא ביליתי בבכי.
כינוי:
Boy Anachronism
בבלוג זה
בכל הבלוגים
