אני חוזר בראש על אותם משפטים, אותם דברים שכבר אמרתי. ואני מרגיש טיפש.
מרגיש כמו הגברים המעצבנים בסרטים, שאומרים את הדבר הכי מפגר וחסר טאקט
לומר, ברגע הכי קריטי למערכת היחסים. אבל זה מה שאני מרגיש, זה מה שיש לי
לומר, זה או לומר את זה, או לשקר. ואם אני מתכנן לשקר, עדיף כבר לא לומר
כלום.
זה יהיה שקר לומר שלא אמרתי את זה. ליתר דיוק, לא
אמרתי, כתבתי. אבל זה לא יהיה שקר לומר שמעולם לא אמרתי את זה לך. לפחות לא
שזכור לי, ונראה לי שהייתי זוכר משהו כזה.
והנה אני כותב, ואז מוחק, כי זה בדיוק הקלישאה המפגרת שרצה לי בראש שוב. וזה טיפשי ומפגר וקיטשי וילדותי. ובאלי לדפוק תראש בקיר.
כאילו...
כאילו כשאני מתחיל לדבר איתך, לחשוב עליך, הכל מטשטש, קו המחשבה הופך למין
קו מקו-קו ועקום כזה. ואני לא מסוגל לחשוב, ואני לא מסוגל לדבר. המחשבות
רצות לי בראש, ואני מתנהג כמו ילד קטן ואוטיסט, במקרה הטוב. [במקרה הפחות
טוב אני הופך לסוג של פאקצה ורודה בת 12]
אז הנה, כתיבה רציפה ישר מהראש, מעכשיו - שוט! [מקסימום אני לא אשלח את הפוסט, אופס]:
אני מפגר, אני יודע. אני עושה דברים מפגרים, טעויות מפגרות, ואומר דברים מפגרים.
ואז
אני מצטער על זה, אבל זה מאוחר מדי. ואז אני כועס על עצמי, ואתה כנראה גם
כועס עליי, ככה זה נראה. טוב, די בצדק. ואז אתה לא מדבר איתי, שוב. ואז
באלי למות. עד כאן, נשמע מוכר עד כאב.
ואז אני קוראת תפנית בחיים
שלי. אני קם ועוזב. לא, לא אותך, את זה עשיתי בשלב של להיות מפגר. אני אורז
את כל הדברים שלי, מתקשר לאבא, וחוזר לבית של ההורים שלי. אני מסיים את כל
הבגרויות שלי, ואפילו מוציא ציונים יחסית טובים. אני מצליח בעזרת נס כלשהו
אפילו לעשות 4 יחידות מתמטיקה, ופרוייקט באמנות. ואז אני נזכר, שאין לי
שום פאקינג סיבה להיות בדיכאון.
כל זה, אגב, עכשיו שחזרתי לטיפול תרופתי.
מפה
לשם אני מסיים תיכון, מתחיל פסיכומטרי, נוסע למחנה אלטרנטיבי, נהיה
צמחוני, מפסיק לעשן, מתקרב לאיזה בחורה שמצליחה להחדיר בי מעט חיוביות,
ושגם שרה ממש יפה [את יודעת מי את :}]
ואופס, רגע! מי זה הבחור הזה?
הוא לומד, והוא אפילו מבשל ואופה. הוא מטיף לאנשים על זכויות בעלי חיים,
והוא הולך לישון עם חיוך על הפנים [אני עדיין רוצח אנשים שמעירים אותי, שלא
יהיה לכם ספק]. מן יצור אופטימי כזה, שמעריך את עצמו ואת החיים שלו.
למדתי
לקחת דברים בפרופורציה. השגתי יציבות. למדתי לצאת מהתקפי דיכאון ומחרדות.
למדתי להיות חופשי. למדתי לתת למוזיקה לסחוף אותי. למדתי לשנוא את עצמי
פחות. למדתי לסלוח. למדתי לדבר, גם כשהמילים תקועות בגרון.
אבל אני
לא יכול לדבר עם מישהו שלא כאן, ושמסרב ליצור איתי כל קשר שהוא. אולי אפילו
מישהו שלא אכפת לו בשיט מה יש לי לומר. אני לא יכול לדעת, כי הוא לא מדבר
איתי. ולא אכפת לי לקבל תכאפה של החיים שלי. לא אכפת לי שאחרי וידוי אהבה
מהסרטים, אתה תגיד לי שמזמן נשבר לך הזין ממני, ושאתה בכלל לא רוצה להיות
איתי בקשר. או שאתה פשוט לא בקטע, אבל אנחנו יכולים להישאר ידידים. או
שתכרע ברך ותציע לי נישואים [אני אסרב, אבל זה כבר לפוסט אחר].
רק פאקינג תגיד משהו!
"You think that love is interlacement
Of gases, tongues and hands
But I can prove that you're wrong
I have an evidence..."
כינוי:
Boy Anachronism
בבלוג זה
בכל הבלוגים
