אני מודה שפחדתי ללכת. חשבתי שלא יהיה לי עם מי לבוא. חשבתי שאין צורך ואני לא צריך להוכיח לאף אחד את גאוותי.
אך בתוכי ידעתי שאני משקר את עצמי ואם לא אלך, אהיה מאוכזב מעצמי.
הטיימיניג היה מדהים וסימבולי, יום לפני יום הולדתי. (שחל היום thank you very much)
אז הלכתי. אנילא יודע ממה פחדתי כ"כ, אולי מפני שאבלוט יותר מהשאר, אולי הפחד ממכרים שייראו אותי, אולי ממצלמה שתתביית עליי ותראה לאמא שלי בחדשות את האמת (המרה, מבחינתה).
הפרדוקס הוא שהייתי בסביבת סטרייטים שרצו ללכת יותר ממני, כנראה ראו בזה סיבה טובה למסיבה.
השמחה הייתה גדולה. הרבה אנשים, המון. כולם היו יפים שם! חופשיים ויפים! אנשים לבושים יותר ולבושים פחות, בוגרים וטף, אנשים בכל מיני צבעים. נפשות חיות.
קניתי מיד בירה לשם החגיגיות :) מה גם שידעתי שאני חייב לעוף לרכבת האחרונה לצפון (מה שאפשר לי להיות נוכח בגן מאיר ובתחילת הצעדה). אפילו תפסו עבורי מדליה שנזרקה ע"י אחד הרקדנים.
אני לא חושב שיכולתי לעשות משהו טוב יותר כדי לחתום את השנה ה-24 לחיי.
אני זוכר את ההתרגשות שלי כשהמנחה אמר לאלה שזה המצעד הראשון שלהם להרים את היד. אני ממש לא זורם בקטעים האלה וכמו שאמרתי גם לא רציתי לבלוט...אבל הרמתי את היד. שידעו אני פה.
אני כותב את הדברים בעודי בבית ההורים בצפון. זה מצחיק כמה העולמות רחוקים אחד מהשני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
