לפני ככלות הק(כ)ול

אני שואל את עצמי בימים אלה: כמה אני באמת בארון?

שלא תבינו לא נכון. אני לא. חלקית לפחות. המשפחה שלי לא יודעת על היותי גיי, אבל כל חבריי כן יודעים. גם סתם מכרים בתל אביב יודעים עליי.

אך בכל זאת, אני מפקפק לעתים במידת הקבלה שלי את עצמי.

מה שגורם לי לפקפק זה חוסר היכולת שלי לצאת לדייטים. אני לא יוצא לדייטים. אני יוצא בד"כ לסטוצים, למרות שאני מפרסם בכל הזדמנות שאני מחפש קשר רציני. אני באמת רוצה קשר רציני, זv האידיאל, אך בפועל' מסתפק בפחות.

אני לא מכיר גייז. ז"א, אני מכיר, אבל אין לי חברים שהם גייז וכל מי שבכל זאת קרוב אליי, כמו סטודנטים שאני מכיר- אנחנו מתנהגים כמנוכרים האחד אל השני. השיחות שלי עם גייז מזדמנים הם לא על גייז, אלא שיחות שיכולות היו להתקיים בין סטרייטים. 

אני מודע לזה שאני בארון חלקית כי המשפחה שלי לא יודעת כלום, אבל אני לא רוצה לחשוב שעכשיו, אחרי המעבר לתל אביב, לימודיי באונ' וכו, אני עדיין לא מקבל את עצמי ולכן מושך לעברי דווקא את הדברים שאני פחות צריך. 

זה מוזר, גם כשגבר יחייך אליי ברחוב או בפאב גייז (אותם אני פוקד לעתים רחוקות לצערי), אני מפנה את מבטי. אני מקבל פלאשבקים בתקופת הצבא הארורה בה מתי 3 שנים בדמות של סטרייט.

אני מקווה שאני שאוהב את עצמי מספיק בשביל לצאת מהלופ המיותר הזה.

i will always love you

jackton