מהי מערכת יחסים בריאה בין בני זוג? במידה ובתחילת הקשר, כשרק יוצאים ועדין לא הוגדר כלום, זה בסדר שצד אחד יוזם כל הזמן כשהצד השני פחות יוזם?
אני כבר לא יודע. אני לא יודע איך הצד השני מגדיר את היחסים בינינו. רק הכרנו והוא חמוד נורא, אבל אני זה שיוזם לרוב. אני יודע שבתחילה זה הוגדר כמשהו לא רציני, אבל דיברנו בכל פעם שניפגשנו ויש לנו במשותף. השיחות זורמות.
אני במצב שאני לא יודע איך הוא מגדיר את כל העניין. לפעמים אני חושב שאני מציק כשאני שולח הודעה, אבל מצד שני הוא אדם בוגר והוא יכול להפסיק את זה בכל רגע. מצד שלישי, הוא תמיד "מגיב טוב" להודעות ועושה רושם כי הוא רוצה, למרות שלפעמים לא יוצא מסיבות מסויימות שהוא שוטח.
אני לא יודע. אני במצב שאני לא רוצה יותר סטוצים. באמת ובתמים ואני אפילו עושה צעדים בכיוון הזה- מעשית. ז"א שאני לא נכנע ליצרים המטומטמים שלי בשביל סיפוק רגעי. אני רוצה מישהו שאוכל להשתגע איתו. שאוכל לצאת באמצע השיעור כדי לענות לשיחה ממנו. אני רוצה מישהו שירצה אותי ושירצה שאני ארצה אותו!
אני אחכה שהוא יעשה צעד, אני חושב שדי ברור לו שאני בעניין.
אני במידה רבה יצאתי עד עתה רק לסטוצים (או "נפגשתי" יתאים יותר) בגלל היותי בארון רוב חיי הבוגרים. רק לפני כחצי שנה יצאתי מהארון וזה עדיין משפיע אט אט על התפישה שלי את עצמי, תפישה חכמה יותר וטובה יותר. אני חושב שיש הרבה לי הרבה ריקושטים מאותה התקופה של לפני חצי שנה. עד לפני חצי שנה, בייחוד בשלוש שנות שירותי בצבא, הייתי בן אדם אחר. ממש אחר. כזה ש"מסתכל על בנות", כזה שמפחד להסתובב עם בנות יתר על המידה על מנת שלא יחשדו, כזה שלא אמר בריש גלי כי הוא אוהב מאוד דיוות, כזה שהמחשבות שלו היו יהיה בסדר, אולי כשאעבור לת"א.
עברתי לת"א ובאמת נהיה בסדר חוץ מדבר אחד. אני לא יודע איך לפתח קשר מעבר לסטוץ. אני לא חושב שמדובר ברמת היצרים המיניים שלי אלא יותר מזה- משהו בתוכי. אני חושב שאני לא מאמין שמגיע לי קשר זוגי, נורמלי. אני רואה אנשים אחרים ורק מקנא בקשר שלהם. אני לא חושב שיש לי את היכולות להתקשר אל מישהו בצורה כזו אינטימית. אני חושב באיזשהו מקום כי לגברים שאני מכיר לא מגיע שיהיה אותי- במובן הרע. אני תמיד חושב שאם מישהו מצא חן העיני סימן שהרבה אחרים חשבו כמוני כך שאין לי סיכוי. ואחד מהאחרים בטוח טוב ממני.
אולי זה נובע מחוסר בטחון או מתהליך לא מושלם של הקבלה העצמית, אגב לא רק מבחינת הזהות המינית שלי.
לאחרונה דיברתי עם אנשים על זה ואמרו לי כי אני צריך פשוט לנסות ולא לפחד. המילה פחד עלתה וחשבתי לעצמי לרגע שאולי אני מפחד לקחת את הסיכון כיוון שאם לא יילך לי עם מישו אז אפגע עד עמקי נשמתי. זה נכון שאני אפגע. אבל אומרים שזו הסיבה שמדובר בסיכון. אני לא יודע אם להזמין אדם לקפה/ בירה אחרי סטוץ זה פייר כיוון שההסטוץ הוגדר כמות שהוא. מצד שני במידה ואני מכיר מישהווכבר מההתחלה מגדיר את זה כדייט למטרת קשר, אני לא יודע אם אתפקד. באמת שלא. אני באמת מפחד.
שמתי לב שקל לי לההפך לאובססיבי. אני מוצא את עצמי מתגעגע למקומות ולדברים שנהניתי מהם מהר מאוד אבל לא באופן בריא.
הדבר שהכי מפריע לי זה כשזה נוגע לאהבה. אני מפחד שהאהבה שלי היא אוססיביות טהורה. אובססיביות לאדם שנהניתי בחברתו. הנאה צרופה. אני תמיד מנסה לשחזר את ההרגשה הזו ואני לא חושב שיש בעולם שזה יקרה כי טבעה של האובססיביות היא הכישלון בלספק אותה במידה ומנסים.
אני לא חושב שאהבה היא אובססיביות אבל היא בהחלט מכילה בתוכה אלמנטים של אובססיביות. הרצון להיות עם אדם אחד בלבד והידיעה שהוא היחיד שלך בעולם היא רעיון שקיים גם בחלקה של האובססיביות (כמובן שיש להבדיל הבדלות לא מעטות).
השאלה היא איך אפשר להפסיק ושלוט בזה כי כרגע אני רואה בזה רוטינה חוזרת. יש מצב שכל אדם שאני מכיר וטוב לי איתו (דייטים ופחות מזה) אני מטפח משהו לא בריא כלפיו שגורם לי פחות לאהוב את עצמי ופחות להעריך את עצמי.
איך אפשר להיות מאושר בלי להתלות על דימויים שאני מדביק לאנשים? כנראה שזה המסע שנכפה עליי לעבור בחיים.
אני מודה שפחדתי ללכת. חשבתי שלא יהיה לי עם מי לבוא. חשבתי שאין צורך ואני לא צריך להוכיח לאף אחד את גאוותי.
אך בתוכי ידעתי שאני משקר את עצמי ואם לא אלך, אהיה מאוכזב מעצמי.
הטיימיניג היה מדהים וסימבולי, יום לפני יום הולדתי. (שחל היום thank you very much)
אז הלכתי. אנילא יודע ממה פחדתי כ"כ, אולי מפני שאבלוט יותר מהשאר, אולי הפחד ממכרים שייראו אותי, אולי ממצלמה שתתביית עליי ותראה לאמא שלי בחדשות את האמת (המרה, מבחינתה).
הפרדוקס הוא שהייתי בסביבת סטרייטים שרצו ללכת יותר ממני, כנראה ראו בזה סיבה טובה למסיבה.
השמחה הייתה גדולה. הרבה אנשים, המון. כולם היו יפים שם! חופשיים ויפים! אנשים לבושים יותר ולבושים פחות, בוגרים וטף, אנשים בכל מיני צבעים. נפשות חיות.
קניתי מיד בירה לשם החגיגיות :) מה גם שידעתי שאני חייב לעוף לרכבת האחרונה לצפון (מה שאפשר לי להיות נוכח בגן מאיר ובתחילת הצעדה). אפילו תפסו עבורי מדליה שנזרקה ע"י אחד הרקדנים.
אני לא חושב שיכולתי לעשות משהו טוב יותר כדי לחתום את השנה ה-24 לחיי.
אני זוכר את ההתרגשות שלי כשהמנחה אמר לאלה שזה המצעד הראשון שלהם להרים את היד. אני ממש לא זורם בקטעים האלה וכמו שאמרתי גם לא רציתי לבלוט...אבל הרמתי את היד. שידעו אני פה.
אני כותב את הדברים בעודי בבית ההורים בצפון. זה מצחיק כמה העולמות רחוקים אחד מהשני.
הן מחליטות לצאת ממעגל הדיכאון בדרך המהירה ביותר. הן נמצאות כל חייהן במעגלים המזינים את עצמם בהרס ודיכאון. הן חושבות שכל מהות חייהן הוא להיכנע ללב בחסות המוח, ולהילחם בלי הפסקה.
הן נלחמות בתחנות רוח שאף הן לא קיימות. הן משתמשות בתחנות האלו כדי להעיף את כל מי שבה לעזור להן. הן חושבות לפעמים שמצאו את היופי, אבל מתבדות. הן מגלות כיעור שלא נראה כמותו, מכוער יותר משהיה קודם. הן לא סופרות את מעלותיהן אלא את האהבות הנכזבות ואת הציפורניים שנשברו בניסיון להיאחז באהבה מוצקה. הן לא יודעות שמקומן בעולם הזה הוא להחיות דווקא. בתוך כל השיכרון שבחייהן, שיכרון מחומרים שלא כדאי לקרב אל הגוף, הן רואות את ידיהן נזרקות, אח"כ בטנן, רחמן, רגליהן ...נזרקות מגבוה ללא יכולת לחזור מעלה.
סרט מסע הוא סרט כמו "אדם בעקבות גורלו" או "דרום אמריקה על אופנוע" . במסע הגיבור שלנו עובר שינוי כלשהו או מגיע לתובנה מסויימת שלא הייתה לו בתחילת המסע. הקשיים של המסע, הלבדיות ואי היכולת לברוח מעצמך מפגישים אותו עם כל השידים שלו.
לתרבות הישראלית המסעות ממש לא זרים כל חייל חולם על יום השחרור והעלייה למטוס (אחרי שחסך קצת) להודו, דרום אמריקה או למי שלא מיטטיב לכת, לאירופה או כל מקום אחר. אני בטוח שאלה שטסים לא מחפשים שינוי תפישתי של החיים שלהם אבל זה קורה במיוחד בהודו ובדרום אמריקה בו הטבע נותן אפקט חזק יותר של התחברות למקורות הרגש. משהו יסודי יותר.
כל אחד צריך לעשות מסע. החיים הם מסע אין ספק אבל השאלה היא אם אנחנו יודעים לקחת את הדברים היעילים לנו והחשובים לנו במסע כי אנו עלולים למצוא את עצמינו אנשים פחות טובים או ללא שינוי כלל לטובה אבל יש לומר שגם שינוי לרעה או לטובה הוא סובייקטיבי. בכל אופן אין דרך טובה יותר להכיר את עצמך מאשר לא להשאיר לעצמך מקום לברוח. התמודדות בעל כורחך עם הכל.
למה אני כותב את זה? הייתי באירופה בשנה שעברה. אני מרגיש שפספסתי משהו בטיול. נהניתי וראיתי תרבויות חדשות אבל אני מרגיש שהמסע הזה יכול היה להיות יעיל יותר. אני גם חושב שעכשיו אחרי שאני שלם עם עצמי קצת יותר מפעם אני יכול לעבור מסע איכותי יותר, מטלטל יותר.
אגב, מסע יכול להתחיל מהסיבה המטופשת ביותר, זה לא משנה אם טסתי לארה"ב כדי למצוא את מדונה או להודו כדי להתנסות כנזיר העיקר שמה שמאחורי השאיפות יהיה משמעותי לנפש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
