כשאני את הדוקו "מחוברים" אני לא יכול להתעלם מהחרדות של חנוך דאום. אני מזדהה איתו ולא קל לי לומר את זה. אני גם אדם חרד.כל אדם חושש לפעמים, אבל אדם חרד מפחד וחושש מדברים פשוטים על לרמה שהוא יכול להשתתק או לעשות מעשים קיצוניים.
במידה ואותו אדם מתגבר על החרדתיות שמאפיינת אותו כ"כ, הביצוע שלו לא יהיה כשל כולם מהסיבה הפשוטה שהלחץ אליו הוא מכניס את עצמו לא מאפשר לו לפעול נכון או באופן מחושב כמו שהיה עושה במצב רגוע.
מה עושים?
לא יודע.
מנסים לצאת מזה, לחשוב מחשבות חיוביות, לשקר לעצמך, להנמיך ציפיות. זה מצב חרא להיות בו. זה מרגיש כמו נכות.
למשל. התחלתי לעבוד לא מזמן. עבודה שנחשבת פשוטה.
אני חרד לפני כל פעם שאני הולך לעבודה. אני יודע שאני צריך את הכסף הזה ואני עושה את המקסימום כדי לרצות את המעסיקים שלי ואת עצמי. אני חושב על התפטרות 100 פעמים ביום. אני מרגיש שאני לא עושה את מה שאני עושה טוב, למרות שרק התחלתי ושאני רק נזק שלא מבין כלום ולא מסוגל לבצע מטלות שנראות כפשוטות.
אני לא חושב שאדם רגיל היה חרד לפני כל פעם שהיה הולך לעבודה וגם לאחר מכן. ההמצאות עם אנשים והעבודה הלא מול לקוחות ממש לא תורמת. אני שונא להתעסק להם בכסף.
אני לא אקח כדורים אף פעם. למה? ככה.
אני לא מאמין שפסיכולוג יאמר לי דברים שלא אמרתי לעצמי.
I will always love you
jackton
בבלוג זה
בכל הבלוגים
