השלב הראשון בלהכיר בזה שאני רוצה לעבור לגור לבד זאת ההכרה באושר הצרוף הזה של לחזור לבית ריק.
לסגור את הדלת ולעמוד מול חושך מוחלט ושקט מענג.
לא שאני לא אוהבת את המשפחה שלי, הם מדהימים ומושלמים
אבל אני גרה איתם כבר 22 שנה וזה כבר קצת מציק ומרגיש כמו זכוכית מגדלת.
אבא עדיין מתייחס אלי כאילו אני בת 16 ודואג להזכיר לי לשמור על עצמי בכל יציאה שלי עם חברות
וכשאני הולכת לגיחה אצל חברה אחרי העבודה עד 2 בלילה אני פתאום מגלה הודעה של "חסרה לי ילדה בבית"
וזה קצת מעיק...
מנגד- אין מה לעשות, לגור בבית של ההורים זה פינוק.
מבשלים לי, מכבסים לי ואני לא צריכה לדאוג לשכ"ד וארנונה...
ועדיין, אני מניחה שיהיה כיף שאף אחד לא יתפוס לי את המקלחת או את השירותים.
או ללכת לישון עירומה בקיץ...
אני גם חושבת שזה יהיה נחמד לקבל ארון משל עצמי ולא שיהיה חלק מהמחסן של הבית.
וואו, ולעשות סקס בלי שיהיה לי איכפת שהמיטה חורקת כמו בהמה!!! נשמע לי מושלם.
אני בת 22 ואין לי אפשרות על לחלום על דירה לבד, וזה עצוב כי זאת בחירה אכזרית- לימודים או דירה לבד..
ועם המשכורת שלי לבד אין סיכוי שאני אצליח להחזיק דירה גם ככה.
אז כרגע זה רק חלום רטוב וגם די רחוק.
אני מניחה שבשלב מסויים אם זה יתפתח לכיוון יותר רציני עם החבר אז בטח נחשוב על דירה לבד, אבל זה עדיין לא יהיה לבד.
בינתיים אני יכולה רק להזיל ריר על מי שכן יש לו דירה לבד ולהתנחל מידי פעם
ישראל 2016 עצמאות ששווה לתחת- לפחות בשביל הצעירים.
R.J
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Rosalynn Jenkins