"Should I give up or Should I keep chasing pavements"

אתמול בלילה, אחרי שכיביתי את הטלוויזיה ותכננתי להירדם, התחלתי לחשוב..

שאולי כדאי שאני אצא מהארון בפני ההורים שלי.

חשבתי לעשות את זה קצת זמן אחרי שאני מתגייס, לקחת אותם באיזה בוקר של יום ראשון, רגע לפני שאני יוצא עם המדים והתיק הגדול מידי הזה, להושיב אותם בסלון לפני שהאחים הקטנים מתעוררים ולומר להם :"אמא, אבא, יש לי משו לספר לכם... אני הומו" ואז לומר להם להתראות ולצאת לכיוון השבוע בבסיס, כדי לתת להם קצת זמן לעכל את זה...

עכשיו עד לרגע הזה הכל היה בסדר, ואז התחלתי לתהות עוד קצת.. וזה הכי גרוע, שאני מתחיל לתהות אחרי שכבר חשבתי.

תהיתי מה אם אחרי שאני אצא מהבית ואגיע לבסיס, ויעברו כמה ימים, תהיתי מה יקרה אם פתאום אני אקבל אסמס/שיחה מהם, שבו/בה הם אומרים לי שהם לא רוצים אותי יותר בבית, שהם לא רוצים יותר קשר איתי.

מה אז..? מה אני אעשה?, חשבתי שאני אצטר לדבר עם המפקד שלי בנוגע לזה שההורים שלי סילקו אותי מהבית ושאין לי איפה לגור ולשאול אם אני יכול לעבור לגור בבסיס או לקבל תקן של חייל בודד או משו...

בשלב הזה כבר לא יכולתי לשכב במיטה יותר. קמתי, התלבשתי ויצאתי החוצה לסיגריה (כן ההורים גם לא יודעים שאני מעשן-אני מניח).

הייתי חייב לנקות את הראש, לא הייתי מצליח להירדם אם הייתי ממשיך לחשוב על כל זה...

ובעודי משוטט לי ברחוב עם סיגריה התחלתי לחשוב אם זה באמת יקרה, כי לא נראה לי שכן, כי ההורים שלי אמורים לאהוב אותי לא משנה מה-הרי הם ההורים שלי, ואם זה ככה, אז למה עדיין רצות לי מחשבות כאלה בראש? למה אני חושב שהם לא ירצו אותי אם במקום לאהוב מישהי אני אוהב מישהו?

נמאס לי שאני לא יכול להיות מי שאני.

נמאס לי שאני לא יכול להיות במערכת יחסים עם בן.

נמאס לי שאת החיים האמייתים שלי אני אוכל להתחיל לחיות כמו שאני רוצה רק בגיל 20 ומשו, שאני לא אהיה תלוי בהורים.

נמאס לי שאני תמיד עם מסכה שאני עם החברים הכי טובים שלי.

פשוט נמאס לי...

ובנימה יותר חיובית- שיר שתמיד מעודד אותי בזמנים כאלה (ולא חסרים לי)...