"Should I give up or Should I keep chasing pavements"

קרה לכם שהרגשתם שהחברים שלכם לא מתנהגים כמו חברים שלכם?

לי כן... יותר מידי בזמן האחרון...

חשבתי שהם אמורים להיות חברים שלי.. עברו כמה ימים מאז שיצאנו לאנשהו ביחד, היום היינו אמורים לעשות משו, אבל הם ביטלו כי הם רוצים ללכת למסיבת גיוס של חבר שלהם...

לא שזה מפריע לי שהם רוצים ללכת למסיבה של חבר שלהם או שהם לא אמרו לי גם לבוא (אני לא הכי מכיר אותו)..

מה שמפריע לי זה שבעוד חודש (פלוס מינוס) אני מתגייס, ואין לי יותר מידי זמן פנוי כי אנחנו גם עוברים דירה, אז אני צריך גם לעזור לארוז את הבית, שהפעמים היחידות שהם דיברו איתי בשבוע האחרון, היה כדי לבקש ממני שאני אביא להם את הסידרה נמלטים, כי הם רוצים לעשות מרתון...

כמובן שאמרתי סבבה.. וזה היה כמו סטירה לפנים...

החברים שלי, שאמורים לדבר איתי סתם ככה באמצע היום, בלי לבקש משהו.. שאמורים להציע לי ב10 בלילה לצאת לסיבוב סתם כי משעמם...

אלה שאני מכיר וחבר שלהם כבר יותר מ-10 שנים..

הם אלה שגורמים לי לכתוב פוסט דיכאוני שכזה...

כמובן לא כל החברים שלי הם כאלה, פשוט אלה החברים שאני הכי אוהב לבלות איתם... ואני מבין שזה לא ככה עבורם..

מצד שני, התחלתי לדבר עם בני נוער שגם גאים בעצמם דרך פורום...שזה אחד הדברים הכי טובים שקראו לי בכמה חודשים האחרונים...

אני לא יודע אם זה נחמד לומר, אבל זה כיף לדבר עם עוד בני נוער שיש להם בעיות זהות לשלי..

ועכשיו מה שנשאר לי לעשות זה למצוא מה לעשות היום בערב...

*לא קשור* סתם חולה עלייה...

אתמול בלילה, אחרי שכיביתי את הטלוויזיה ותכננתי להירדם, התחלתי לחשוב..

שאולי כדאי שאני אצא מהארון בפני ההורים שלי.

חשבתי לעשות את זה קצת זמן אחרי שאני מתגייס, לקחת אותם באיזה בוקר של יום ראשון, רגע לפני שאני יוצא עם המדים והתיק הגדול מידי הזה, להושיב אותם בסלון לפני שהאחים הקטנים מתעוררים ולומר להם :"אמא, אבא, יש לי משו לספר לכם... אני הומו" ואז לומר להם להתראות ולצאת לכיוון השבוע בבסיס, כדי לתת להם קצת זמן לעכל את זה...

עכשיו עד לרגע הזה הכל היה בסדר, ואז התחלתי לתהות עוד קצת.. וזה הכי גרוע, שאני מתחיל לתהות אחרי שכבר חשבתי.

תהיתי מה אם אחרי שאני אצא מהבית ואגיע לבסיס, ויעברו כמה ימים, תהיתי מה יקרה אם פתאום אני אקבל אסמס/שיחה מהם, שבו/בה הם אומרים לי שהם לא רוצים אותי יותר בבית, שהם לא רוצים יותר קשר איתי.

מה אז..? מה אני אעשה?, חשבתי שאני אצטר לדבר עם המפקד שלי בנוגע לזה שההורים שלי סילקו אותי מהבית ושאין לי איפה לגור ולשאול אם אני יכול לעבור לגור בבסיס או לקבל תקן של חייל בודד או משו...

בשלב הזה כבר לא יכולתי לשכב במיטה יותר. קמתי, התלבשתי ויצאתי החוצה לסיגריה (כן ההורים גם לא יודעים שאני מעשן-אני מניח).

הייתי חייב לנקות את הראש, לא הייתי מצליח להירדם אם הייתי ממשיך לחשוב על כל זה...

ובעודי משוטט לי ברחוב עם סיגריה התחלתי לחשוב אם זה באמת יקרה, כי לא נראה לי שכן, כי ההורים שלי אמורים לאהוב אותי לא משנה מה-הרי הם ההורים שלי, ואם זה ככה, אז למה עדיין רצות לי מחשבות כאלה בראש? למה אני חושב שהם לא ירצו אותי אם במקום לאהוב מישהי אני אוהב מישהו?

נמאס לי שאני לא יכול להיות מי שאני.

נמאס לי שאני לא יכול להיות במערכת יחסים עם בן.

נמאס לי שאת החיים האמייתים שלי אני אוכל להתחיל לחיות כמו שאני רוצה רק בגיל 20 ומשו, שאני לא אהיה תלוי בהורים.

נמאס לי שאני תמיד עם מסכה שאני עם החברים הכי טובים שלי.

פשוט נמאס לי...

ובנימה יותר חיובית- שיר שתמיד מעודד אותי בזמנים כאלה (ולא חסרים לי)...

אני לא מאלה שמתכוננים.. לכלום..

אני מאלה שכשהם יוצאים לקניון, הם מקבלים שיחה מחבר ששואל אם אני רוצה ללמוד איתו למבחן שאני בכלל לא ידעתי שמתקיים.

אבל מסיבה כלשהי התחלתי להתכונן לצבא, נפשית ופיזית.

סופסוף יש לי זמן כי סיימתי ללמוד אז חזרתי לריצות בוקר, שזה ממש קשה שאתה קם ב-11 וכבר נהיה חם, אבל אני מתמיד בזה.. שזה גם משו שלא קורה איתי יותר מידי (התמדה), אני מנסה גם להתחיל לקום מוקדם יותר כל יום, כי הבנתי שבצבא לא הולכים לישון ב-4 לפנות בוקר וקמים ב-11 (גם בטירונות 02-ג'ובניק שכמוני..).

לפני חודש, כשעדיין למדתי, הייתי כל כך מוכן להתגייס, ועכשיו, שסיימתי ללמוד ונשאר לי חודש לגיוס אני מבין שממש לא בא לי, שאין סיכוי שבעולם שאני אהיה מוכן להתגייס עוד חודש. יש לי עוד לעשות טיול עם כל החברים שמתגייסים איתי וגם עם אלה שלא, לעשות מסיבת גיוס, לקנות את כל הדברים שצריך (אין לי מושג מה צריך, אני רק יודע שצריך ללכת לקנות) ועוד כל מיני דברים..

אלה רק הדברים הפחות חשובים, עדיין יש לי את הסוגייה הזו של הומו בארון בצבא.. הבנתי שבגלל שזו לא טירונות קרבית והחיילים שאיתי לא קרביים אז העיניינים שם יותר רגועים, אבל עדיין אני לא יכול להפסיק לחשוב מה יקרה אם... אם מישהו יגלה, ואז החיים שלי בטירונות יהיו יותר קשים, או שאני אספר למישהו (הבנתי שהחברים מהטירונות הם חברים לחיים כי הם עוברים איתך כבזמנים קשים וזה) שזה גם דבר גדול בשביל מישהו בארון.

ושוב במקום להתחיל לעשות דברים עכשיו, כמו שאני מניח שבן אדם סטנדרטי יעשה, אני מושך את הזמן, אולי אם בפינה של החדר שלי לא ישכב התיק הענק הזה שכולם תמיד לוקחים איתם לגיוס, אולי אם עוד לא יצאתי לטיול אחרון עם כל החברים, אולי אם עוד לא "חגגנו" את העובדה שצה"ל לוקח אותי ל-3 עד 4 שנים..

אולי, אז אולי אני יהיו לי עוד כמה ימי אזרחות...

(למרות שאני יודע שכל יום שעובר,לא חשוב מה עשיתי בו,מקרב אותי בעוד 24 שעות לעבר הגיוס).