אמא ואבא תכננו, השקיעו וטרחו, כי בנוסף למועד השמחה- ניצלנו את ההזדמנות להיפרד מכולם לפני שנטוס לשנת שבתון באנגליה.

כולם היו עסוקים בהחלפת חוויות, בלברך,לאחל, לחייך, להינות, ובעיקר לאגור כמה שיותר חיבוקים-שיספיקו לשנה הקרובה בה לא נתראה.

טוב..כולם חוץ ממני.

אותי הטריד רק דבר אחד- מה אני אבקש כשאכבה את הנרות?

מאז שאני קטנה, שאלות כאלו מטרידות אותי יותר מהנורמה. בשבילי זו לא הייתה סתם משאלה שמבקשים כי באותו הרגע זה מה שמתחשק. מבחינתי זו הייתה הצהרה חד משמעית לגביי מה הכי חשוב לי שיהיה לי בחיים. כי עכשיו זה היום המיוחד שלי, עכשיו אלוהים מקשיב לי ונותן לי הזדמנות שמקבלים רק פעם בשנה- לבקש את הדבר שהכי הייתי רוצה לשנה הקרובה.

כשאבא הוציא את עוגת הפאר מהמקרר והתחיל לנעוץ את הנרות בעוגה, כולנו התיישבנו סביב השולחן- אני והעוגה באמצע. שאלתי את עצמי שוב ושוב אם אני בטוחה שזה מה שאני רוצה לבקש, ולא באמת הצלחתי להחליט. אבל לא הייתה ברירה. כל הנרות דלקו וכולם חיכו רק לי.

עצמתי את העיניים ואמרתי בלב:"הלוואי שתהיה לי אבקת-אהבה וורודה שאוכל לפזר על מי שארצה ואגרום לו לאהוב את מי שאבחר." נשפתי בכל הכוח והחדר נעשה חשוך לחלוטין.

כולם מחאו כפיים,ושרו "שתזכי לשנה הבאה...". עצמתי עיניים ומלמלתי בחושך (עם ש' שורקת- כזו שיש אחריי שנופלת השן הראשונה ):"אלוהים, בבקשה. בבקשה בבקשה..."

אמנם כשהייתי קטנה לא מאוד הערכתי את עצמי, אבל היום בדיעבד אני יודעת שהייתי כנראה ילדה חכמה. קצת מוזר לחשוב על זה, אבל כנראה שכבר בגיל 6 ידעתי מה לעד ארצה, כי מאותו יום ועד עצם היום הזה, כל המשאלות שלי קשורות באבקת האהבה שהייתי רוצה שתהיה לי.

אני זוכרת שבדיוק שנה אחר-כך, ביום-הולדת 7 שלי, ביקשתי שלעד אוהב את החברות החדשות שהכרתי בשבתון באנגליה, שלעד גם הן יאהבו וייזכרו אותי. התפללתי בכל הכוח שהמרחק והים שמפרידים בינינו לא יאיימו על הקשר שלנו. רציתי לפזר את אבקת האהבה עליינו.

שנתיים מאוחר יותר, כשהייתי בת 9, רציתי לפזר את האבקה הוורודה על אחותי החולה- רציתי שתאהב כל-כך את העולם הזה כדי שלא תעז לעזוב אותו לעולם, שלא תיכנע לסרטן.

בגיל 10, רציתי לפזר אבקת אהבה על האהבה הראשונה שלי, חשבתי שכל מה שהייתי צריכה באותה שנה, זה לקבל חיבוק חם- שיאהבו אותי בחזרה.

כשהייתי בת 13, והתברר לי שידיד שלי מאוהב בי, ידעתי שלא אוכל להחזיר לו את כל האהבה בחזרה. לפחות לא את אותו סוג האהבה שהוא היה רוצה לקבל. הוא נשבר מולי וכל מה שרציתי באותו רגע היה שאוכל לעשות משהו, איזה קסם, שהוא יימצא מישהי אחרת שתאהב אותו מכל הלב. מישהי שתתן לו את מה שאני לא יכולתי לתת, כי באמת הגיע לו..

לפני שנה, ביומולדת 15 שלי, ביקשתי שכשאספר להורים שלי, הם יקבלו ויאהבו אותי כמו שאני. שיבינו שאהבה היא תמיד אהבה והיא תמיד טובה ותמימה. וגם אם יהיה להם קשה עם זה, לפחות שאוכל לפזר עליהם את אבקת האהבה הוורודה כדי שיאהבו אותי בדיוק כמו מקודם..

אני כבר לא בקשר עם החברות שלי מאנגליה, ואחותי- זכרונה לברכה, כבר לא נמצאת איתנו, האהבה הראשונה שלי נהיה חבר של מלכת הכיתה, ולידיד שלי עד היום לא הייתה אף אחת. אמא שלי בכתה כשסיפרתי להם ומאז הנושא לא הוזכר. אבל גיליתי מאז דברים הרבה יותר חשובים:

אני לא מאמינה שמשאלות מתגשמות רק בסרטים. אני מאמינה שמשאלות ייעודן להתגשם גם במציאות.

אבקת אהבה מעולם לא קיבלתי, אבל לעומת זאת הבנתי שאני סתם מחפשת אותה בכל מקום-היא כבר קיימת בי. אומנם זו לא אבקה מוחשית- כמו שהאמנתי שיש כשהייתי רק בת 6- אבל זו אבקת אהבה שטמונה בכל אחד ואחד מאיתנו; בכוח שלנו, ביכולת שלנו לפתוח ידיים ולחבק, ברצון שלנו לפתוח את הראש ולקבל את האחר, במעשים הטובים שלנו, במילה הטובה פה-ושם.

אני אמנם לא בקשר עם החברות שלי מאנגליה, אבל מאז מצאתי המון חברים טובים ונפלאים בארץ, הגעגועים לאחותי לעולם ייעלמו, והכאב רק גדל משנה לשנה, אבל זה גרם לי להעריך הרבה יותר את האנשים שסובבים אותי ואת ערך החיים בכלל. אומנם בגיל 10 נשבר לי בפעם הראשונה הלב, אבל שנים מאוחר יותר יצאתי מהארון וגיליתי וחוויתי את כל האהבה מחדש, בדרך שונה לחלוטין. לידיד שלי לעומתי, כמו שאמרתי, עדיין לא הייתה אף חברה, אבל גיליתי שאני יכולה לתת לו את כל האהבה שהוא זקוק לה- גם אם היא לא אהבה רומנטית- ועובדה שעד היום אנחנו חברים הכי טובים. אמא שלי בכתה כשהיא הבינה שכנראה חתונה סטרייטית כבר לא תהיה לבת שלה, אבל מאז שסיפרתי להם, אני הרבה יותר משוחררת והקשר ביננו רק נבנה והתחזק.

אוטוטו יומולדת 16 שלי, והתחלתי כבר לחשוב מה אני מאחלת לעצמי לשנה הקרובה.

אני חושבת שאחת מהנצחות השנאה הגדולות בהיסטוריה הייתה השואה. 6 מיליון יהודים שכבר אינם. ועל מה? שנאת חינם..

אני מאחלת לי ולעולם כולו שנדע לפתוח את הראש ואת הלב, שלא נשנא על בסיס דעות קדומות או חוסר סובלנות להבנת האחר, שנחבק ונחזק אחד את השני, שנוכל להקשיב ושנמצא את מי שיקשיב לנו. שנצליח ונהנה. אבל הכי חשוב..

שנאהב.

ואולי ככה,רק אולי, נצליח למנוע מוות סתמי בעתיד..

כי פעם, כשהייתי רק בת 6, ביקשתי לקבל אבקת אהבה וורודה. אבל היום אני מבינה שהפיתרון טמון בנו.