במהלך הסופ"ש המילה פרידה נאמרה כ"כ הרבה פעמים שאפילו לא הספקתי לספור.

בכיתי כ"כ הרבה עד שהאף והעיניים שלי התנפחו בצורה מטורפת.

נראתי קצת כמו פיונה. עם אף ענק ועיני עכבר קטנטנות.

טפטפתי עליו דמעות שרף מגעילות גאולות בדם, הזלתי עליו נזלת.

"זה נראה לך הגיוני שאני מבקש סליחות עכשיו ושניה אחרי זה חוזר לחטוא?

זה צבוע. זה לא אמור להיות ככה"

"אני יודעת שזה לא אמור להיות ככה..."

"נו אז?"

"אני לא רוצה להפרד.

אני...לא רוצה"

"אני גם לא רוצה. אני מרגיש שאני חייב.

ציידת, את לא מבינה. הזהות שלי התנפצה לגמרי. נקרעה לגזרים. אני עכשיו כלום.

כלום!

קליפה ריקה מתוכן.

אני צריך לאחות את עצמי מחדש. או לעצמי לעצמי זהות חדשה."

איך אתה יכול לומר שאתה קליפה ריקה מתוכן כשאתה אומר שאתה אוהב אותי? כלום לא מרגיש. כלום לא עושה שום דבר. אתה לא כלום."

דיברנו על זה שהוא שוקל לפעמים להתאבד. לסיים את כל זה וזהו.

שהמחשבות האלה התחזקו בחודש האחרון.

בפעם הראשונה שהוא אמר לי שמידי פעם יש לו את המחשבות האלה חשבתי שהוא לא רציני.

עכשיו הבנתי שמסתתר מאחורי זה די הרבה.

שאלתי אותו אם הוא רוצה ללכת לקב"ן, הוא אמר שפסיכיאטרים לא עוזרים.

"אל תדאג יונתני, קב"ן זה לא פסיכיאטר...מקסימום עובד סוציאלי וגם זה לא. אבל זה כן אדם נכון לדבר איתו על זה...אתה לא חושב?"

"הוא רק יעיף אותי מהצבא וזהו"

"לפעמים אני רוצה לומר לך שלום.

לומר לאשתי שלום.

לכולם.

להעלם לאיזה חודש.

להתנתק.

לא לראות איש.

אני יודע שאני אעשה את זה מתישהוא.

אני יודע שאם אני אעלם..כלום לא יבינו מה קרה, אבל אני יודע כשאני אחזור, אני אחזור אדם שונה לגמרי"\

"את לא רוצה שאני אעלם לאיזה חודש? חודשיים...זה רק יעשה לי טוב. אני אלמד. אני לא לומד כמעט בכלל"

"אבל אתה לא תעלם לי לחודש. אתה תעלם לי לנצח."

הדמעות שוב התחילו לשרוף את הלחיים שלי והוא חיבק אותי חזק.

"חווית פעם פרידה?"

"כן...כמה פרידות"

"פרידה סופית?"

"לא פרידה סופית-סופית...אני לא אדם ששורף את הגשרים שלו."

"אני מדבר על פרידה סופית. פרידה כמו מוות. לתמיד"

אני מתחילה לבכות "ואיך אתה חושב שאני אסתדר מבלי להיות איתך? בלי להתקשר אלייך? בלי להרגיש אותך?"

התץחלתי להתעצבן "אתה יודע מה? בוא. בוא ניפרד. בסדר.

עוד מעט גם ככה אני אעלם לך להזכירון כמו שהייתי במציאות. אני אשאר רק זכרון מעורפל וחצי-אדם ממה שהייתי? אתה רוצה להעלים אותי. זה בסדר. אני מבינה."

הוא חיבק אותי וליטף לי את הפנים ומחה את הדמעות "ציידת, אולי לא נהיה יחד פיזית, אבל תמיד תשארי אצלי בזכרון. כמו שאת, בלי שינוי"

"זה לא עובד ככה יונתן"

"זה כן. יש הרבה אנשים שנפטרו והם עדיין איתי. גם את תהיי איתי יחד. במחשבה"

"אני מעדיפה להיות יחד איתך במציאות"

עניין איבוד הזהות שלו מאוד הפחיד אותי.

זה שהוא אמר שהוא לא יודע מי הוא או מי הוא רוצה להיות, רק שהוא יודע שהוא רוצה להיות דתי חרדי...אבל איזה...ואיך...הוא לא יודע כלום.

הוא רוצה להבין את זה. דבר שהוא לא יכול לעשות איתי כי אני...אחמ?...וול...חטא מספר אחד בליבו?

"אני אוהב אותך. אני אוהב אותך כ"כ.

אבל לפעמים נראה לי שעדיף לחתוך את זה מיד מאשר לקרוע את זה לאט לאט."

"אנחנו לא קורעים לאט לאט שום דבר"

"אני כן. אני נקרע כל שבוע מחדש שאני צריך לעזוב אותך בשישי בבוקר. לא להיות איתך. זה קשה לי וכל פעם אני עובר את זה מחדש.

אז אני חושב שעדיף להפרד. להוציא את הפלסטר בבת אחת שיכאב ואז זה יפסיק לכאוב...מאשר שתזכירי לי כל פעם מחדש מה את לא"

"להוציא פלסטר בבת אחת אף פעם לא עובדת לפחדנים. רגע..מז"א מה אני לא?"

"לא שלי"

"אבל אני כן שלך"

"לא רשמית"

בכיתי יותר פעמים משניתן לספור. או שטכניתצ אפשר לספור את זה כפעם אחת כי לא הפסקתי לבכות ליותר מכמה דקות והתחלתי לבכות שוב.

בכיתי הרבה.

הוא בכה פעמיים.

"רק פעם אחת בכיתי מול אשתי"

"ואצלי זאת כבר הפעם השלישית. שנצא לקנות לך גלידה?"

"אני קלטתי אותך. אתה רוצה שאנ י אפרד ממך, כדי שאתה לא תצטרך להתומדד עם הפרידה.

כדי שאני אהיה זו שתלחץ על הבלמים ולא אתה. כי אתה פחדן"

"את צודקת..."

"אבל זה לא יקרה. אני אדם אנוכי ונורא ואני לא אפרד ממך. אתה לא תפרד ממני והכל יהיה כרגיל."

"את לא תפרדי ממני?"

"לא.

אמרתי לך, אני אדם אנוכי.

אני אוהבת אותך. אני אוהבת אותך" הוא ישב בקצה המיטה ואנעי ירדתי על הברכיים ונכסנתי לו בין הרגליים, חיבקתי לו את המותן והתחלתי לבכות לו על החזה "אני לא רוצה שתעזוב אותי. אני לא אסתדר.

אתה לא מבין שאני לך זה אותו הדבר כמו אתה לי?

אתה האדם הכי משמעותי במהלך היום שלי. למי אני אתקשר? עם מי אני אדבר? אתה היחיד.

כל מה שאתה מרגיש כלפיי אני מרגישה כלפיך. איך אתה יכול להגביל אותי ככה? לגדום אותי ממך בצורה כזאת...רק כי נהיה קצת קשה?"

"זה לא קצת. זה קשה הרבה"

"אתה יודע...יש משפט כזה "קשה יש רק בלחם וגם אותו אוכלים"

"קשה יש גם בזין וגם את זה את אוכלת" הוא צוחק ומנסה לראות אם העלה חיוך, הוא לא "אפשר להמציא אלפי משפטים, זה לא משנה את המציאות"

"סבבהה. אבל גם אני לא אשנה את המציאות. אני לא נפרדת ממך, אתה רוצה שנפרד, תפרד אתה"

הוא שותק.

"יופי. אז נשארים יחד"

אחרי שעתיים, קבלתי אומץ. קיבלתי ביצים. הייתי עייפה. אני פחדתי שאני אגרום למצב שלו רק להתדרדר.

"נו תלך!תלך!"

הוא הסתכל עליי בעיני עגל.

"זה מה שרצית לא?!?!?!

הנה, אני נותנת לך ללכת! תלך!"

הפסקתי לצעוק הדמעות החלו לזלוג שוב "אני חושבת שכדאי שתחזור לאשתך, יונתן"

הוא התחיל להסתדר ולהתארגן החוצה.

אני מתחילה לבכות.

לא בכי דמעות כמו הפעמים הקודמות, הכי תמרורים אמיתי, של היסטריה וכאב.

של "הנה, הנה הוא באמת הולך ומשאיר אותך לבד".

בכיתי חזק. בכיתי כואב.

התחיל להיות לי התקף חרדה.

הוא הפסיק להתארגן ונשאר לחבק אותי.

"אתה הולך. אתה באמת הולך. אתה הולך ממני יונתן" התחלתי להתנדנד לו בין הידיים שוב ושוב.

הוא התחיל לחבק אותי חזק כדי שאני לא אזוז, אחרי זה ה וא הדביק קצב איתי וזז באותו צורה כמוני תוך כדי שהוא לא מרפה אותי "אני לא הולך"

"כן אתה כן!" אני צועקת אליו תוך כדי ששורה של נזלת שקופה מתחילה לנזול לי מהאף. (אכן. לא הרגע הכי יפה שלי) ביד רועדת אני מקחנת את האף.

"אתה באמת רוצה ללכת ממני. איך אתה הולך ממני אם אתה אוהב אותי?"

"אני אוהב אותך. אני לא הולך"

"אתה כן. כן התכוונת ללכת. אז למה עצרת?תמשיך."

"תפסיקי לבכות"

"אני לא אפסיק לבכות!"

"אז אני לא אלך"

"מה חשבת שהעזיבה שלך תתקבל בתרועות ובתשואות? ברור שאני אבכה!אתה נוטש אותי ומשאיר אותי להיות לבד!"

"אני לא רוצה ללכת...אבל...אני לא יודע מה אני מרגיש. אני מרגיש כאילו אני חייב אבל אני לא רוצה"

הוא התחיל לבכות גם.

אח. איזו סצנת קולנוע צרפתי משוחבת.

החילונית המטורפת עם בעיות הנטישה, מחוזקת ומעודדת ע"י החרדי עם הנטיות האובדניות,שניהם בוכים בגלל המערכת יחסים המאוד אוהבת שלהם שהורסת לאט לאט את שניהם מהשורש.

אוסקר.

אווווסקר!

או מינימום הזוכה בפסטיבל קאן.

תוך כדי שהוא בוכה ואני מלאה בג'יפה של עצמי, אני מתחילה להקרע. אני מתחילה לצחוק כמו מדען מטורף.
"נו נו, החבר הקודם אלכוהליסט עם דכאון כרוני, הנוכחי דו-קוטבי עםנטיות אובדניות. מה הבא יביא איתו?מעניין..."

אנחנו מתחילים לצחקחק קצת והוא מנשק לי את הדמעות.

אנחנו מתחילים להתנשק בצורה כזו שלא התנשקנו מעולם. אין לי מושג מה הלך שם.

אולי זאת הייתה נשיקת פרידה, אולי זאת הייתה נשייקת "טוב, נשארים יחד", אולי זאת הייתה נשיקת תשוקה שלא מוותרים עליה. אולי...אולי זאת הייתה הנשיקה הראשונה שאנחנו בטוחים בה אי פעם.

"רוצה שנצא לטייל להתאוורר?"

אני נהנהנת "אבל אתה תחזור איתי?"

הוא מהנהן "ברור שאני אחזור. כבר קבענו לא?"

הייתי כ"כ מטושטשת וכאב לי הראש.

"אני מפחדת"

אני אוחזת לו בצוואר ומתכרבלת לתוכו כמה שיותר,ף הוא בתגובה מחזק את החיבוק ומנשק במצח.

"את לא רוצה לדעת ממה אני מפחד"

"אז אני אספר לך ממה אני מםחדת.

אני מפחדת שנפרד ואני לא אמצא אף אחד אחר שיאהב אותי כמוך.שאני לעולם לא אמצא אהבה כזאת."

"הפעם האחרונה שחשבתי על זה (להתאבד) הייתה אתמול"

"לא סיפרתי לך על זה...אבל אני חולם עלייך בלילות. חלמתי עלייך אתמול בלילה"

"נחמד לדעת שהחלומות עליי מתוזמנים עם המחשבות שלך לסיים את זה"

"לא..זה לא ככה. דווקא מהשינה קמתי עם חיוך על הפנים"