כמה צלקות זה כל מה שנשאר.

הרבה זמן לא כתבתי. כמעט כבר ששכחתי איזה שחרור יש בזה.

לא שזה טוב לכתוב,אבל בהחלט עדיף מלשתוק.

אביב גפן.

נוסטלגיות..

גורם לך להאמין שאין לך מקום טוב בעולם הזה, אבל עדיין הקול שלו היה מרגיע אותך,

כאילו שאתה לא היחיד בעולם אז, תתעודד ותחייך.

אתה יודע, אף פעם לא דימיינתי איך זה להיות לבד.

תמיד צחקתי על הביטוי הזה וגרמתי לו להישמע במוחי כמופרך לחלוטין.

הרי זה ברור, שכולם לידך תמיד.

מתי שאין לך חשק להיות בבית אתה מרים טלפון לחבר והוא ישר מגיע, או שאתה הולך אליו.

הרי שהוא פה הכל שונה. הכל נעלם. כאילו לא הייתה ולא תהיה בדידות לעולם.

כן אני אוהבת אותך כמו שלא אהבתי אף אחד בחיים שלי.

אז תחשוב "אם אני פה איתך אז איך זה שאת מרגישה בודדה?"

זה לא כך.

הרי, הייתי במצב  הזה,והייתי גם במצב ההפוך.

לא רוצה לראות אף אחד, לא רוצה לשמוע אףאחד. רק להירקב בתוך עצמך.

בגוף הכחוש והשבוז שבמילא בקושי מושך עוד יום אחד וסובל את המרירות המגוחכת הזאת.

שבקושי אפשר להבין שלנער כה צעיר היא הגיעה בבת אחת, והוא מרגיש כבן זקונים?

הבדידות הזאת.

העובש והריקבון שאוכל את הנפש..

כמו שאני לא הבנתי, וגםלא איחלתי לעצמי לדעת,

לבסוף זה הגיע,

כמו שאומרים

בומרנג.