דברים שרציתי לומר

הזמן הזה של החופש עובר לי כמו אויר, היו לי ציפיות, טוב תמיד יש לי ציפיות, שיהיה חופש גדול באמת, שאני אעשה דברים חדשים ומענינים, שאני אפגש עם אנשים, שאני אסע למקומות, והינה עבר שני שליש מהחופש, חצי מהשליש הנותר סתום לי, ואני יושבת וקוראת.

קוראת ספר ואחרי כל כמה עמודים אני מרגישה ערבוביה בתוכי, של אכזבה, ריגוש, אהבה, געגוע, עליבות, עצבות, ושמחה...

אני לא יודעת איך זה קורה העיניין הזה, העירבוב הבלתי אפשרי הזה, אבל אני משתדלת להתמקד ברגשות החיוביים, להתמקד בספר המהפנט שלי ולחזור לעמוד במרחק נשימה מהדמויות, להרגיש את הצמרמורות שעוברות בגופן, את השמחה והעצב שלהן, לשקוע כמה שיותר עמוק, ולהתעלם מהשעון שמתקתק מעבר לעמודי הספרים המתדפדפים...

אני רוצה שהקיום שלי יפסק לפעמים, אני רוצה שהעולם יקפא, שהרגשות שלי לא יקרו, שהמחנק בגרון ירד אל הבטן, שהכאבי ראש והברכיים יעזבו אותי בשקט, שהכל פשוט יחדל, ויהפוך לאויר...