חוזרים לאוגוסט 2009
הפחד הזה של לעבור דירה
במשך 11 שנים גרתי באותו בית מתפורר וקטן
ואז בא הבוקר ההוא
שישבתי בחדר ובכיתי את כל הדמעות שהיו לי
על הבית ששימש לי מקלט ומחבוא במשך כל חיי
ביליתי בו את מירבית חיי עד עכשיו
בבית הקטן ההוא בישוב הנידח הזה
הקירות שצבעתי בעצמי והמנורה שהתחילה בתור משהו חמוד שמתאים לילדה שהייתי
והפך לשאריות של ילדות
וכל הזמן שלי בחדר הגדול ומבולגן שעברתי בו כל כך הרבה
כל כך הרבה מחשבות נכנסו ויצאו ממנו
כמה בכי הוא החזיק
כמה צחוק
כמה דימיון
הצעצועים שלי חיו בו
הסיפורים שלי נכתבו בו
וכל מה שרציתי יכל להתרחש כל עוד הייתי באותו חדר
ופתאום התבקשתי לומר שלום
לאמבטיה הישנה
לקירות המקושקשים
למדבקות הגדולות על המראה
לחדר מתחת למדרגות שאיחסן בתוכו את כל הפחדים מהמלחמה
מהגינה שידעה כל כך הרבה פיפי של חתולים
לעץ הקלמנטינה שהרווה אותי בימי הקיץ החמים
לשכנים שאהבתי ואלה שלא
לחתולה הקטנה והמתוקה שלי שאלוהים יודע למה נשארה שם ואני מתחרטת על כך עד היום הזה ממש
לתקופה שלמה שלא תחזור שוב
ושבוע לאחר הבוקר הזה צעדתי את צעדי הראשונים בבית החדש והמוזר
עם הפיתולים והקירות הזזים
המרפסת והגג
והחוסר המורגש מאוד בזכרונות
החששות והפחד עמדו באויר כמו ערפל כבד
והלכתי כמו עיוורת בתוך הלא נודע
של בצפר חדש
אנשים לא מוכרים
ישוב חדש
בית חדש
חיים חדשים
ועברו 4 שנים מאותם צעדים בבית החדש והמוזר
החדר שלי ידע זכרונות טובים יותר ופחות
הערפל עוד לא התפזר בדיוק
אבל אולי עיניי התרגלו לחשיכה
זה היה השינוי הכי גדול שהוכרחתי לעשות בחיי
ומי שחושב שלעבור דירה זה בסך הכל שינוי לוקישן
טועה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
