דברים שרציתי לומר

אבל זה בעצם במוח, אין אני מבינה את הכימיה והביולוגיה והסמנטיקה של המונח כאב לב.

אבל כשאני רואה אותו עצוב, ואני מדברת איתו קצת ורוצה שהכל יהיה יותר פשוט, שאני אהיה פחות ביקורתית, שהוא יהיה פחות ריגשי, שהדברים בו שאני לא יכולה להחליק עליהם יהפכו בין לילה לחמאה רכה (משומן צמחי כמובן).

כשאני שומעת את השיר ההוא, ומתחילה לבכות. למרות שעברו כבר 4 חודשים, למרות שאני "עברתי הלאה" כבר מזמן. קשה להתנתק במישהו שאהבת כל כך הרבה זמן. בעיקר אחרי שגילית שהוא לא מה שחשבת שהוא ואתה לא יודע לאן לפנות ולאן להביט.

בעיקר כשאני לא יכולה לדבר על זה עם אף אחד, כי אני מנסה להישאר בעמדתי על כך שאני לא רוצה שנחזור. ביקום מקביל אנחנו שוכבים עכשיו חבוקים, הוא רדום ונינוח, ואני נינוחה באותה מידה אך ישנונית פחות, אני מביטה בו ורואה איך הוא פוקח עיניים, מביט בי בחיבה, נושק לי וחוזר לישון. בלי התמהמהויות, בלי התחרמנויות מיותרות ומעיקות, וטוב לי לידו, והשמש תבקע עוד מעט מבעד לתריסים ואני ישנתי לילה שלם, ובבוא היום פוקחת את עיני ורואה אהבה. ביקום אחר אני לבד עכשיו, ואני מתגעגעת לחיבוק שלו, אני מתגעגעת להרגשה כשהוא שלח לי הודעות לפני שהכרזנו על עצמנו, ואני לבד. וכואב לי הלב כל כך שהוא יתפוצץ עוד מעט.

אולי בעצם

המוות הוא פרס

אם אנחנו לא יודעים מה קורה אחרי המוות

אולי טוב שם

אולי כדאי למות

אחרת איזה הסבר יש לזה שהאנשים הכי מדהימים

הם אלה שנענשים?

ואולי בעולם שבו אין הסבר כזה

לא שווה לחיות בכל מקרה